שובה של המדינה
חוסר שביעות הרצון של הציבור הרחב בישראל מתפקודה של המדינה הוא עובדה ידועה. פחות ידועה העובדה שעל אף אי-שביעות הרצון הזאת, הציבור הישראלי מעדיף בבירור לקבל שירותים חברתיים-כלכליים, כגון רפואה וחינוך, מן המדינה ולא מנדבנים פרטיים, מגופים עסקיים או מארגוני החברה האזרחית. זאת למרות העמדה הרווחת שככלל גופים אלו הם ספקי שירותים טובים יותר מהמדינה וסוכנויותיה, ונטייה זו הייתה קיימת עוד הרבה לפני שהמשבר הכלכלי הגלובלי הפך את נושא המעורבות הכלכלית-חברתית של המדינה לנושא מרכזי בשיח הציבורי ובתקשורת. במאמר זה נציג ונסביר בקצרה את הפרדוקס לכאורה של הערכה נמוכה של תפקוד המדינה מחד גיסא ורצון לראותה חוזרת למרכז הבימה, לפחות במובן של אספקת שירותים כלכליים-חברתיים, מאידך גיסא.
כאמור, הציבור בישראל ככלל, המגזר היהודי והמגזר הערבי כאחד, אינו שבע רצון מתפקוד המדינה ומוסדותיה המרכזיים. לפיכך, כאשר התבקשו המרואיינים בסקר מדד הדמוקרטיה 2008 להביע באופן כללי את דעתם על הדרך שבה הממשלה מטפלת בבעיות הכלל, נמצא רוב ברור למעריכים בשלילה את איכות הביצוע: 82% סברו כי הטיפול אינו משביע רצון בדרגות כאלה ואחרות – רע או רע מאוד; ורק 18% סברו כי הממשלה מטפלת בבעיות אלו בצורה טובה או טובה מאוד.
עם זאת, עצמת הביקורת על תחומי הביצוע השונים איננה אחידה. התרשים להלן מציג את הערכת טיפולה של הממשלה בנושאים אחדים – חברה, סדר ציבורי, כלכלה וביטחון – וממנו עולה כי בתחומי הביטחון והכלכלה ההערכה השלילית מתונה בהשוואה לתחומי החברה והסדר הציבורי.
תרשים 1: הערכת הציבור את ביצועי הממשלה בתחומים אחדים
מעבר להבדל בתחומים, נמצא שגם מאפיינים אישיים, סוציו-דמוגרפיים ופוליטיים של המרואיינים משפיעים על הערכותיהם לביצועים של הממשלה. לדוגמה, שיעור הגברים שהעריכו בחיוב את תפקוד המדינה בתחום הביטחון עלה בבירור על שיעור הנשים שהעריכו אותו כך – 32.3% ו-22.9% בלבד בהתאמה. בתחומים האחרים לא נמצאו הבדלים על בסיס מגדר, אולם פילוח על בסיס הצבעה בבחירות לכנסת ב-2006 מעלה כי בכל התחומים המשיבים הביקורתיים ביותר כלפי ביצועי הממשלה היו , גם אם בסדר משתנה, מצביעי המפלגות הדתיות: יהדות התורה, מפד"ל-איחוד לאומי וש"ס, ואחריהם מצביעי מפלגת הגמלאים גיל. מצביעי קדימה והעבודה, המפלגות הגדולות בקואליציה, היו מטבע הדברים ביקורתיים פחות.
סקרים דומים שנערכו בעת האחרונה בארצות הברית מלמדים גם הם על הערכה נמוכה של הציבור את תפקוד הממשל, והדבר מסביר מן הסתם את ניצחונו של ברק אובמה, שחרת על דגלו את ססמת ה'שינוי'. סקר שערכה רשת CNN באוקטובר 2008, ממש לפני הבחירות, הראה שרק רבע מן האזרחים האמריקנים היו מרוצים מהאופן שבו העניינים במדינה מתנהלים.Paul Steinhauser, ‘Poll: Americans angry, worried over state of nation’, CNN, October 21 2008: http://edition.cnn.com/2008/POLITICS/10/21/america.poll/index.html?eref=rss_politics&iref=polticker סקר אחר בחן את תפקוד הממשל האמריקני בספקו שירותים בתחומים מגוונים – ביטחון תזונתי, בריאות וחינוך. המנתחים פילחו את התשובות על פי תמיכתם של המשיבים באחד משני המועמדים לנשיאות ארצות הברית (ג'ון מקיין וברק אובמה).'Obama, McCain Supporters Agree Government Responsible For Ensuring Basic Healthcare, Food, and Education Needs', World Public Opinion, October 13 2008: http://www.worldpublicopinion.org/pipa/articles/home_page/553.php?nid=&id=&pnt=553&lb נתוני הסקר הראו כי 55% מתומכי אובמה לא היו שבעי רצון מתפקוד הממשל בנושא הדאגה לתזונה נאותה, לעומת 34% בלבד מתומכי מקיין. בתחום הבריאות המצב היה גרוע יותר – 55% מתומכי מקיין ו-79%(!) מתומכי אובמה לא היו שבעי רצון מתפקוד המדינה האמריקנית. ממצאים אלו אינם מובנים מאליהם כלל ועיקר משום שכידוע מדובר בחברה עם אתוס קפיטליסטי, שעל פיו תפיסת האחריות של המדינה לרווחת אזרחיה מוגבלת.
למרות ההערכה הנמוכה לתפקודה של המדינה שהודגמה לעיל, יש עדויות רבות שאזרחי ישראל מעוניינים שהמדינה תהיה גורם מרכזי באספקת שירותים חברתיים-כלכליים. במילים אחרות, רעיון מדינת הרווחה חי וקיים, לפחות בדעת הקהל. נתוני סקר מדד הדמוקרטיה, שאוששו גם בדיוני קבוצות מיקוד, מורים שהיום רוב ברור של הציבור הישראלי מסכים לטענה שעדיף שהמדינה תשמור על מעורבותה 'המסורתית' בתחומי הכלכלה והחברה, ורק כרבע מעדיפים צמצום של מעורבות המדינה בתחומים אלו. באופן פרדוקסלי, מיקום עצמי על הרצף האידאולוגי קפיטליזם–סוציאליזם לא הצביע על הבדלים מובהקים: שלא כצפוי, גם בקרב מי שהגדירו את העדפתם האידאולוגית נוטה לכיוון הקפיטליזם עלה שיעורם של מי שמעדיפים שהמדינה תגביר את מעורבותה על שיעורם של מי שמעדיפים שהיא תצמצם את מעורבותה בתחום הכלכלי-חברתי. פילוח העמדות בשאלת המעורבות הרצויה של המדינה על פי הצבעה בבחירות 2006 העלה כי בקרב מצביעי כל המפלגות יש רוב למעדיפים מעורבות רבה יותר של המדינה.
תרשים 2: בעבר המדינה מילאה הרבה יותר תפקידים בתחום החברתי-כלכלי, והיום ממלאים אותם ארגונים חברתיים או גופים עסקיים. יש הטוענים שטוב שהמדינה צמצמה את מעורבותה בתחומי החברה והכלכלה. לעומת זאת יש הסבורים כי היה עדיף שהמדינה תמשיך את מעורבותה בתחומים אלו. עם איזו תפיסה אתה מסכים יותר.
המקטע הכחול מציין את מי שהעדיפו מעורבות נמוכה של המדינה, המקטע האדום את מי שהעדיפו מעורבות
גבוהה, והמקטע הירוק את מי שציינו כי אינם יודעים.
הוא הדין בהעדפה הרווחת לקבל שירות מסוים מן המדינה בהשוואה לקבלת אותו שירות מגוף עסקי או מארגון חברתי. גם כאן מצביעי כל המפלגות – למעט מצביעי יהדות התורה הלא ציונית, וכאן מתבטאת עמדתם השלילית כלפי המדינה וסוכנויותיה – לו ניתנה להם הבחירה, היו בוחרים לקבל את השירות מן המדינה.
תרשים 3: אם היית צריך לבחור ממי לקבל שירות מסוים, האם היית מעדיף לקבל אותו מארגון חברתי או מגוף של המדינה?
המקטע הכחול מציין את מי שמעדיפים לקבל את השירות מן המדינה, האדום את מי שמעדיפים לקבל
את השירות מארגון חברתי, והירוק את מי שהשיבו כי אינם יודעים.
ניסינו לבדוק אם ההעדפה לקבל את השירות מהמדינה נובעת מאי-שביעות רצון מאיכות השירותים שהארגונים החברתיים מעניקים. שאלנו: 'מה דעתך על הטענה: למדינה תחומי אחריות ועיסוק רבים ורחבים, לכן רמת השירותים החברתיים והכלכליים שהיא נותנת לאזרח תהיה תמיד נמוכה בהשוואה לשירותים באותו תחום שיתנו ארגון חברתי, נדבן פרטי או גוף עסקי שקרובים יותר לאזרחים ומתמחים בנושא מסוים?'. מהתשובות התברר כי הרוב (57%) מסכימים עם טענה זו. במילים אחרות, ההעדפה לקבל שירותים מהמדינה אינה על בסיס הערכה ששירותים אלו יהיו באיכות גבוהה יותר מאיכות השירותים שמעניקים היום גופים חלופיים.
מעניין שגם בארצות הברית, שם לעקרון מדינת הרווחה אין שורשים אידאולוגיים והיסטוריים, הצביעו ממצאי הסקר השני שהוזכר לעיל על מגמה דומה: לפחות 75% מהמרואיינים סברו שהממשל צריך להיות אחראי לאספקת הצרכים הבסיסיים של האזרחים – בתחום החינוך (83%), בתחום הבריאות (77%) ובתחום הביטחון התזונתי (73%).
ככל הנראה כשלים ומשברי שוק חולפים יכולים לשמש הסבר נקודתי לנטייה הציבורית להטיל את האחריות לטיפול באזרחים על המדינה במקרה האמריקני, במיוחד כשמדובר ברצון בהגברת מעורבותה של הממשלה בטיפול במי שנפגעו פגיעה קשה בעת האחרונה מן המשבר הכלכלי המעמיק שם. ואולם, כשמדובר בישראל נראה שמדובר בתפיסה ששורשיה רעיוניים עמוקים: הציבור הישראלי מאוחד באופן יחסי בתמיכתו בתפיסת מרכזיותה של המדינה. תופעה זו מכונה בספרות רמת מדינתיות (stateness) גבוהה.על נושא המדינתיות ראו למשל :John P. Nettl, 1968. 'The State as a Conceptual Variable', World Politics, 20, 20: 559–592; Peter Evans, 1997. 'The Eclipse of the State? Reflections on Stateness in an Era of Globalization', World Politics, 50, 1: 62–87 המושג 'מדינתיות' משמעו תמיכה ציבורית במעורבות גבוהה של מוסדות המדינה בהשוואה למוסדות או לארגונים אחרים בתוך החברה (למשל גופים עסקיים, תנועות חברתיות, התארגנויות דתיות וכדומה). שיעור מדינתיות גבוה, הנוטה לעלות במיוחד בעתות משבר, מעודד אידאולוגיות שבמרכזן מדינה 'חזקה', למשל הסוציאליזם ובמידה מתונה יותר הסוציאל-דמוקרטיה. לעומת זאת הוא כר פורה פחות לשגשוג אידאולוגיות שבמרכזן מדינה 'חלשה', כגון הליברליזם הקלסי ועוד יותר מכך הנאו-ליברליזם.
חקר ההתפתחות של תפיסות החברה הישראלית בנושאים אלו מצביע על עבר של עידוד שלטוני מתמשך ברמת מדינתיות גבוהה. מדיניות הממלכתיות הידועה שהוביל דוד בן גוריון בשנותיה הראשונות של המדינה היא דוגמה קלסית לכך. ואולם, אין מדובר במצב קבוע: הסוציולוג ברוך קימרלינג הראה שאמנם שיעור המדינתיות גאה בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה, אך לאחר מלחמת ששת הימים, עם חדירת מאפיינים ליברליים לחברה הישראלית, ניכרה מגמה של היחלשות המדינה בהיותה מוקד ההזדהות של אזרחיה, ושיעור המדינתיות ירד במידה ניכרת;Baruch Kimmerling, 2001. The Invention and Decline of Israeliness: State, Society and the Military, Berkeley: University of California Press אם כי יש לציין שהוא נותר גבוה בהשוואה לדמוקרטיות מערביות רבות, ובוודאי בהשוואה לארצות הברית, המאופיינת ברמת מדינתיות נמוכה. אבחנה דומה של ירידה ברמת המדינתיות מציגים גם בראלי, גוטווין ופרילינג, ולטענתם החברה הישראלית הפכה ברבות הימים לחברה אינדיווידואליסטית המקדמת ערכים נאו-ליברליים ומתרחקת מרעיונות מדינת הרווחה, המאפיינים חברות שבהן רמת המדינתיות גבוהה.ראו אבי בראלי, דניאל גוטווין וטוביה פרילינג (עורכים), 2005. 'מבוא', בתוך חברה וכלכלה בישראל: מבט היסטורי עכשווי, ירושלים: יד יצחק בן צבי ושדה בוקר: הוצאת אוניברסיטת בן גוריון.
היום נראה שמלחמת לבנון השנייה הייתה נקודת תפנית בתהליך הירידה שתואר לעיל. במלחמה זו הגיעה האכזבה הציבורית בישראל מתפקוד המדינה לשיאה. אז החלו להישמע בריש גלי טענות שבהשראת התפיסות הנאו-ליברליות המדינה התנערה מאחריותה היסודית והפקירה את אזרחיה. ביטוי אופייני לכך אפשר למצוא ברשימתה של אריאנה מלמד ב-Ynet: 'כולם סוג של חזית, במלחמה שתיזכר – אם יהיה לנו כוח לזכור – כחרפה ממסדית, כמחדל האזרחי הגדול בתולדותיה של מדינה שפעם ידעה לדאוג ליושבים בה, ואחר-כך רק התעניינה בשלומם באופן מנומס, ולבסוף גם הפסיקה להעמיד פנים שהיא מתעניינת'.אריאנה מלמד, 'איפה המדינה?', ynet, 8.8.2006: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3288007,00.html סקר שנערך מטעם המחלקה למנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן גוריון בנגב בקיץ 2008 הצביע על דרישה רחבה של הציבור הישראלי לחיזוק מחודש של המדינה, או במילים אחרות, על דרישה לעלייה ברמת המדינתיות.ניסים כהן, שלמה מזרחי ופני יובל, 2008. מדינת הרווחה, מדיניות ציבורית ודעת קהל: ישראל 2008 – נייר מחקר 3, באר שבע: המחלקה למנהל ומדיניות ציבורית, אוניברסיטת באר שבע. למשל כאשר נדרשו המשיבים לדרג את מידת הסכמתם להיגד 'יש שירותים ציבוריים שאסור למדינת ישראל להפריט בשום פנים ואופן' בסולם של 1–5 (1=אי-הסכמה, 5=הסכמה מלאה) התוצאה הממוצעת הייתה 4.04. הדירוג הממוצע של ההיגד 'על המדינה לספק ולוודא כי שלכל אזרח יש הכנסה בסיסית מינימאלית' היה 4.12.שם: 27.
ייתכן שממצאים אלו מצביעים על נטייה נוסטלגית לחזור אל 'הימים היפים ההם', אך נראה שמדובר במהלך של התפכחות מקסמי ההפרטה ו'המדינה הקטנה' ומרצון עז ואותנטי לחזור למצב שבו המדינה תבטיח לאזרחיה סל שירותים בסיסי ברמה סבירה לפחות, והשלָמות יינתנו למי שיחפוץ בהן ויוכל לשלם את עלות השירותים הנוספים שיעניקו גופים אזרחיים או מסחריים.