העם מחזיר לעצמו ריבונות

חשיבותה של מחאת האוהלים נעוצה בראש ובראשונה ברוח החיים שהפיחה ביסוד האזרחי המשותף לכולנו, ובבסיסו התביעה המוסרית לצדק חברתי. עוד בטרם שככה המחאה יש מקום לבחון את הישגיה ואת יעדיה העתידיים. קראו את מאמרו של מרדכי קרמניצר.

לא עת סיכומים היא, אבל ניתן כבר עתה לערוך מאזן ביניים כדי לבחון מה כבר הושג על ידי מחאת האוהלים ומה צריך להיות מושג. מה המשמעות ארוכת הטווח של המחאה החברתית? מה צריך להתרחש כדי שמה שהיה הוא לא מה שיהיה.
במחאת האוהלים התחיל המסע של החזרת הריבונות הלכה למעשה אל הריבון האמיתי- האזרחיות והאזרחים. לא הממשלה, לא הכנסת, הציבור הוא הריבון. לממשלה ולכנסת אין כל סמכות מלבד הסמכויות המוענקות להן על ידי הציבור. אין להן כוח משלהן אלא השליחות לפעול כנאמנו של הציבור, עבור הציבור. אולם, מזה שנים רבות פועלת המערכת הפוליטית בישראל להפרת ריבונותו של העם.

במערכת פוליטית שבה מצוי כוח רב, למעשה מכריע, בידי מפלגות סקטוריאליות לא יכול מלכתחילה להתממש המנדט של נאמנות לציבור בכללו. מפלגות סקטוריאליות נאמנות לבוחריהן, לא לעם.

במערכת פוליטית הבנויה על נשף מסכות של הסתרת פנים בכל הנוגע לשאלות של חברה וכלכלה ושל ניתוק מלאכותי שלהן משאלות של שלום וביטחון - המערכת אינה מייצגת את האינטרסים והמאוויים של הציבור. הליך הבחירה הופך לחסר משמעות ורבים מפנים לו עורף. מדובר במערכת פוליטית הבנויה על הונאה רבתי של הציבור, לפיה אין לשלטון בחירה בין חלופות בתחומי המדיניות השונים, לרבות בתחום הכלכלי-חברתי. כביכול, מה שיכול לבוא בחשבון בעולם גלובלי הוא רק שוק ללא הסדרה, וזאת גם כשאין בו תחרות מספקת. לאחרונה, מתבטאת הולכת השולל בהעמדת פנים כאילו העדפות הציבור ומאווייו בתחום החברתי הם עניין למומחיות מקצוענית. מדיניות חייבת להיות מבוססת ידע, אבל בסיס הידע מוביל לחלופות שונות של מדיניות שהן עניין להכרעה אידיאולוגית-פוליטית.

השלטון, כל שלטון, איננו מעוניין באזרחים מושכלים ופעילים. קל ונוח לו יותר עם ציבור המתנהג ככבשים צייתניות ההולכות אחרי הרועה. אין זה לגמרי מפתיע, לכן, שבמקום התמודדות עם בעיות החברה ניסתה הכנסת בשנה האחרונה למכור לציבור לאומנות מתלהמת בבחינת אופיום להמונים.

מחאת האוהלים מלמדת שהפוליטיקאים אינם יכולים לסמוך על כך שציבור האזרחים בישראל הוא חסר בינה, אדיש או בלתי מאמין ביכולתו להשפיע. בקרת האזרחים על נציגיהם היא יסוד קריטי בדמוקרטיה הייצוגית. המוחים שינו את מאזן הכוחות בין העם לבין נציגיו, בכך שהעמידו את הנציגים על כשל מהותי באופן הייצוג שלהם, בכך שהזכירו לשלטון מיהו בעל הבית האמיתי ומה הן חובותיו הבסיסיות של השלטון לעם שהוא הריבון ואין זולתו. המחאה, תהליך השיח הלימודי, המקשיב, הכלול בה והתמיכה הציבורית העצומה שמאחוריה מפיחים רוח חיים בדמוקרטיה הישראלית שכה נחלשה. המוחים החזירו לציבור בישראל הן את התקווה שהייתה כה חסרה והן את התחושה שהמאחד בין חלקים שונים של הציבור רב מן המפריד. מחאת האוהלים הפיחה, לראשונה מאז קום המדינה, רוח חיים ביסוד האזרחי המשותף לכולנו. זהו מרכיב הזהות שמקיף ומכיל את כולם. עד לאחרונה הוא היה מרכיב פורמלי נטול תוכן מהותי. מחאת האוהלים העלתה סומק בלחייה החיוורות של האזרחות הישראלית. זהו סומק רב חן וקסם, שכן בבסיסו נמצאת תביעה מוסרית לצדק חברתי. לתביעות הנשענות על צדק יש עוצמה כובשת. מה נדרש כדי שריבונות העם אכן תחזור אליו באופן מלא?

התביעה לצדק חברתי חייבת להתייחס לכל שכבות האוכלוסייה, לרבות אלה שבשל רוע מצבן מתקשות למחות. בלי מאבק על נפשה הדמוקרטית של ישראל, על כבוד האדם, על שוויון, על חופש הביטוי, ייכשל המאבק על צדק חברתי.

למערכת הפוליטית אין תחליף. חייבים לדאוג לתקנה, לא להחליפה בשלטון ישיר של הציבור. אסור שהמחאה תמצה את עצמה מבלי שתוביל להישגים פוליטיים. צריך להעביר את כוח ההכרעה - בשילוב של שינויים מבניים ותבונת הבוחרים - מן המפלגות הסקטוריאליות אל המפלגות הכלליות. יש לתבוע מן המפלגות הכלליות לומר דברים ברורים ואמינים בתחום הכלכלי חברתי, כמו גם בתחומים אחרים. כל מי שזכאי להצביע - חייב מוסרית להצביע. מי שימשיכו לתעתע בציבור ולהציג קלישאות נבובות - אינו ראוי לאמון הציבור. מפלגה שאין בראשה הנהגה ישרת דרך- אינה ראויה לאמון. חייבים להחזיר לפוליטיקה תכנים ממשיים, כדי להחזיר לרעיון הייצוג את מקומו המרכזי בדמוקרטיה הפרלמנטארית. נציגות פוליטית שתיבחר על יסוד מצע ברור תיתבע לאחריות ולדין וחשבון ביחס למימוש המצע. הציבור יעקוב בהתמדה ובדריכות אחר פעולת נציגיו. יסייעו לו בכך התקשורת והאקדמיה. הוא יביע דעתו על הפעילות השלטונית באופן שוטף בכל הדרכים הדמוקרטיות החוקיות. אם לא תממש הנציגות שנבחרה את מה שהתחייבה לו, היא תוחלף בקלפי בכוח פוליטי אחר. כך נהיה עם חופשי בארצנו.

גל של הפגנות ומחאות על רקע חברתי עובר בימים אלה על ישראל. המוני אנשים יוצאים לרחובות בכדי למחות כנגד מדיניות השלטון. נעים להיזכר, בימים אלה, שדמוקרטיה מהותית, איננה רק בחירות פעם ב-4 שנים, שביניהן עושים הנבחרים ככל העולה על רוחם בכנסת, וכפועל יוצא מכך בממשלה. בדמוקרטיה - האזרחים והאזרחיות מקיימים דיאלוג מתמשך ומשמעותי עם נציגיהם הנבחרים. הציבור מביא לידיעת המדינאים "היכן לוחצת הנעל" והאחרונים מחויבים למצוא מזור לבעיות החברה. הדמוקרטיה מבוססת על רעיון השוויון ומחויבת לו. היא כוללת זכויות אדם בסיסיות, גם חברתיות-כלכליות, אותן לא ניתן לשלול, גם לא בהליך "דמוקרטי" שזכה לרוב בכנסת. בדמוקרטיה - הרוב הוא רב כוח, אך איננו כל יכול.

ואכן, ישראל היא עדיין דמוקרטיה, במובן זה שהאזרחים רשאים להפגין למען מטרות של צדק חברתי. אך לנוכח המתרחש בכנסת בשנתיים האחרונות, לא בטוח שהמצב הזה יימשך. מהכנסת נושבת רוח של דיכוי ביטויים פוליטיים שלא נושאים חן בעיני השלטון. מדובר בפגיעות בזכות להתאגד ובזכות למחות תחת נימוקים פופוליסטיים של "הגנה מפני נזק למדינה", שבעצם מכסים על הגנה על מדיניות השלטון. כך גם היוזמות למניעת תרומות של מדינות זרות לעמותות, כגון האגודה לזכויות האזרח - שדגל הזכויות החברתיות הוא מהדגלים העיקריים שהיא מניפה, בעיקר בעת האחרונה. עמותות אלה, שהן מעמודי התווך של הדמוקרטיה שלנו, כונו לאחרונה על ידי שר החוץ ופוליטיקאים נוספים "ארגוני טרור" או "סייעני טרור נטו".

אם לא יזהו אזרחי ישראל בזמן את המגמה המדאיגה הזו, לא ירחק היום שגם מחאות כמו שנראו בסוף השבוע האחרון יוצאו אל מחוץ לחוק. לא יקשה למצוא נימוקים של סדר ציבורי, שלום הציבור, מניעת ליבוי יצרים ותסיסה, כדי להצדיק חקיקה שכזו. במקום שסותמים את פיו של פלוני ואין מזעיקים שמים וארץ - אל נתפלא כי יסתמו את פיו של אלמוני, ולבסוף יהיה מותר - בשם אחדות האומה - רק להלל ולשבח את השלטון.

רצף החקיקה, ויוזמות החקיקה האנטי דמוקרטיות עלולות להפוך את ישראל מדמוקרטיה למשטר אוטוריטארי המקיים שוק אוליגרכי. אין זה מקרה שהמפלגה העומדת במרכז המהלך הזה, "ישראל ביתנו", הייתה המפלגה שהתנגדה בצורה העיקשת ביותר לחוק שישינסקי, למיסוי רווחי הגז. וזאת, בניגוד גמור לטובתם של בוחריה ושל הציבור בכללו.

ראוי שכל מי שמפגין, יזכור שבלי דמוקרטיה אין זכות להפגין. בלי דמוקרטיה אין חופש ביטוי. הדמוקרטיה היא המאפשרת את עצם קיומו של מאבק על צדק חברתי. היא ראויה להגנה ראשונית, כמי שמאפשרת את כל שאר הזכויות הנגזרות ממנה. היא איננה נכס של השמאל. היא האוויר לנשימה של כל בני החורין, של כל המבקשים להיות עם חופשי בארצנו.

טיבם של מהלכים שפוגעים בזכויות, שהם מתחילים בפגיעה בזכויות ה"אחר" והמוחלש. כך היה בחוקים שעיקר פגיעתם בערבים. ההמשך היה בפגיעה ב"שמאלנים" ובארגוני זכויות האדם, המעוררים התנגדות בקרב חלק מן הציבור. אולם, אם לא ייעצר המהלך הזה, הוא יגיע לכל מי שמבקר את השלטון. יש לקוות שהמחאה הנוכחית תביא, בין שאר הישגיה, גם לבלימת גל אנטי דמוקרטי עכור זה.

*פורסם במקור במעריב בתאריך 19.08.2011

פרופ' מרדכי קרמניצר הוא סגן נשיא במכון הישראלי לדמוקרטיה