בחזרה לצבא-העם
המודל שהחזיק את צה"ל והחברה הישראלית מאז קום המדינה ונשחק עם השנים קיבל במלחמה הנוכחית חיזוק מחודש. הימנעות החרדים מהשתתפות בו מעמידה אותו בסכנה מחודשת.
Photo by Michael Giladi/ Flash90
מאז ימי בן גוריון, הסדר "צבא-העם" הוא אבן הראשה עליו מבוססת מדיניות הביטחון של ישראל. ההסדר כלל שירות חובה החל על כלל האוכלוסייה לפרק זמן משמעותי; שירות מילואים שנתי של אחוזים ניכרים מאלו ששירתו בשירות החובה; ומספר קטן יחסית של חיילים המשרתים לטווח ארוך כמקצוע.
מודל זה בעל יתרונות רבים – הוא אפשר לשמור על כשירות גבוהה של מספר גדול יחסית של חיילים הדרוש לצה"ל על מנת להתמודד עם אויבי המדינה. הוא אפשר להחזיק כוח צבאי מיומן במחיר כלכלי סביר. בנוסף – שימש צה"ל ככור ההיתוך לחברה ההטרוגנית של מדינה שהתבססה על הגירה מארבעה קצוות תבל.
בתשתית קיומו של מודל צבא-העם עמדה ההתגייסות הלאומית הכללית לו. התגייסות זו היא שנתנה את הלגיטימציה לדרישת השירות לכל, והיא עמדה בבסיס הדרישה המתמשכת לשירות המילואים הארוך.
לפני מלחמת "חרבות ברזל" היה נראה כי מודל צבא-העם עצמו מצוי בסכנה. לאורך השנים חלה ירידה משמעותית בשיעור המשרתים. בשנת 2022 רק 68% מהגברים הנקראים לשירות ביטחון (ללא בני החברה הערבית) שירתו בצה"ל, ופחות מ-60% מהנשים. 17% מהגברים היהודים (יותר ממחצית הגברים היהודים שלא שירתו) היו חרדים שקיבלו דחיית שירות או פטור בגין "תורתו-אומנותו". למעשה, פחות מ-10% מבוגרי החינוך החרדי משרתים בצה"ל, בעוד יותר מ-85% מבוגרי החינוך הממלכתי דתי והממלכתי משרתים. בהינתן המגמות הדמוגרפיות של גידול באוכלוסייה החרדית, מספר הגברים היהודים שיבקשו דחיה או פטור משירות צבאי בגין לימוד בישיבה יעלה לשליש מכלל המועמדים לשירות בעוד 25 שנה.
אכן, הירידה באחוזי המשרתים הביאה גם לכרסום בתמיכה הציבורית במודל צבא-העם. סקרים שנערכו לפני המלחמה העלו כי רק 42% מהציבור היהודי הביעו תמיכה בשימור מודל השירות הקיים, בעוד 47% מהם תמכו בשינוי מודל השירות ל"צבא מקצועי" – שירות בשכר של מי שבחרו בכך. הדרישה לשינוי נפוצה יותר בקרב הצעירים: יותר מ-55% מהישראלים בגילאי 44-18 תמכו במעבר למודל של צבא מקצועי. במילים אחרות: לפני המלחמה עמדנו בפני מצב שבו הציבור היהודי לא תמך עוד במודל השירות שעמד בבסיס הסדר הביטחון הלאומי של ישראל מאז הקמתה. הדבר שיקף את חוסר הלגיטימציה של מודל גיוס, אשר חלקים ניכרים מהציבור פשוט יכלו לבחור שלא לשרת בו.
מלחמת "חרבות ברזל" יכולה להיות נקודת מפנה בתמיכה במודל צבא-העם. ברור לכל כי מדינת ישראל זקוקה לצבא גדול, וכי מספרי החיילים הנחוצים יכולים להגיע רק משירות חובה אוניברסלי ומשירות מילואים נרחב. הצורך בסולידריות ציבורית ובתרומה כללית לשם הגנה על מדינת ישראל ברור גם הוא.
אך מודל צבא-העם לא יוכל לשאת לאורך שנים את ההיקף הגדול של מקבלי פטור משירות. אם שליש מהגברים היהודים ילמדו בישיבה ולא ישרתו בצבא, הנטל שיפול על כתפי השאר – בשירות החובה ובשירות מילואים - ילך ויגדל. אך הבעיה המרכזית איננה נטל השירות, אלא חוסר השוויון הזועק לשמיים: החרדים מהווים קבוצה הולכת וגדלה המצויה במרכז החברה הישראלית ונהנית מכלל היתרונות שמעניקה חברת הרווחה המודרנית, בעוד שהם בוחרים שלא לתת כתף ולשאת עִם שאר הציבור בחובת השירות.
בתנאים אלו, שימור המוכנות של שאר חלקי העם להתגייס לשירות חובה ולשרת שירות מילואים ארוך, יועמד בעתיד הקרוב בספק. בהעדר תמיכה ציבורית, לא יוכל מודל צבא-העם להמשיך ולהתקיים ומודל הביטחון הישראלי כולו יעורער. רק גיוס בהיקף נרחב של האוכלוסייה החרדית יוכל לשמר את מודל צבא-העם, המבטיח את ביטחונה של מדינת ישראל.
המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון".