כשהחומה מזדעזעת
סיפורי הגבורה של הלוחמים, לצד רוח ההתנדבות ששטפה את העם כולו, ערערו את הדיכוטומיות שטיפחה החברה החרדית במשך שנים.
Photo by Yossi Zamir/Flash 90
לאחר מאורעות שמחת תורה החלו לצוץ יוזמות התנדבותיות אזרחיות בקרב כל שדרות החברה הישראלית, ובכלל זה אף בחברה החרדית. בעלי יוזמה וכושר ארגון הקימו חמ"לים שונים לחלוקת אוכל ודברים נצרכים למפונים ולחיילים, ורבים אף פתחו את ביתם לכל דורש. גל הסולידריות והעזרה הדדית ששטף את החברה הישראלית לא רק שלא פסח על החברה החרדית, אלא – כפי שעלה מסקר ייעודי שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה – סחף אפילו את השמרנים בחברה החרדית. רבבות צעירים וצעירות חרדים התנדבו ועזרו בחמ"לים השונים, אברכים ובחורי ישיבות קשרו ציציות לחיילים.
היוזמות הללו נתקלו כמעט מיד בהתנגדות נמרצת מצד ההנהגה הרבנית של הזרם המרכזי הליטאי. כשבועיים לאחר פרוץ המאורעות, כשהחמ"לים עבדו בשיא המרץ, אמר רב מפורסם בבני ברק בדרשה כי "הלב נקרע [...] לראות איזה חלק לא-מבוטל מאיתנו נהפכו ל"קושרי ציציות"." כשבוע לאחר מכן פרסם גדול הדור הליטאי, הרב דב לנדו, מכתב רשמי בביטאון "יתד נאמן" שאמר: "ידעו לומדי התורה ועמם כל החרדים לדבר השם כי אין לנו אלא לימוד התורה .והעוסקים בפעולות אחרות מושכי לבבות רפופים המדמים כי בהם תשועתנו מכל הצרות והסכנות האופפות אותנו ידעו כי רבה משוגתם ורב היזקם לעצמם לילדיהם ולבני ביתם ולאחרים, וכאשר מקובל לנו מרבותינו זצ"ל."
ההתנגדות הרבנית לא נבעה מניתוק מהציבור הכלל ישראלי. באתרי אינטרנט מגזריים פורסמו הסרטות של רבנים הפורצים בבכי תמרורים בדברם על המכה הקשה שניחתה על עם ישראל, והיו אף שהדגישו כי מי שלא משווה לנגד עיניו את צער משפחות הנופלים והחטופים הרי הוא "פורש מן הצבור" שהרמב"ם פוסק כי אין לו חלק לעולם הבא. ההתנגדות החריפה נבעה מחשש ממדרון חלקלק של השתלבות במדינה, ותחושה של ההנהגה הרבנית שחומת ההתבדלות החרדית מזדעזעת עמוקות, זעזוע שאחריתו מי ישורנו.
במאמר מכונן משנת 1991 טבע ההיסטוריון עמנואל סיוון את המונח "תרבות מובלעת". לדבריו, בעולם בו נהנה הפרט מחירות לבחור לו את אורחות חייו, נמצאת הקהילה תחת איום מתמיד מהפיתוי הנשקף לפרטים לעזוב את הקהילה - המושתתת על התארגנות וולונטרית - ולהצטרף לתרבות הרוב. במענה לפיתוי, מקימה הקהילה מחסום תודעתי - "חומת המידות הטובות" הנשענת על שכנוע מוסרי לפיו העולם שבחוץ על כוח הפיתוי שלו הינו נחות וחלול מבחינה מוסרית. העולם נצבע בצבעים דיכוטומיים – אלו שבפנים הינם המוסריים, ואילו אלו שבחוץ הינם הרשעים, ורק מושחתים יהינו לחצות את הקווים ולהצטרף לעולם שבחוץ.
ההנהגה הרבנית חשה שהמאורעות הקשים ערערו עמוקות את "חומת המידות הטובות" החרדית. התחושה הייתה כי הטענה השגורה בשיח החרדי, לפיה לימוד התורה תורם לביטחון המדינה כמו שירות צבאי, איבדה מכוח השכנוע שלה כלפי פנים לנוכח מה שנחווה כאיום קיומי ממשי. בדרשות שנשאו הרבנים ניכרת התמודדות עם תחושה ציבורית לפיה לימוד התורה לא באמת תורם כמו לחימה בשדה הקרב. לראשונה אולי אי פעם, חששו הרבנים ממשבר ערכי אמיתי הנוגע לערך המכונן של העולם החרדי – לימוד תורה כפעילות מוחלטת.
בנוסף, העדויות על אזרחים ששמעו על המתרחש וירדו מיוזמתם לדרום להגן בגופם ממש על חיי התושבים, הסיפורים היומיומיים על אודות חיילים הלוחמים בגבורה ומחרפים את נפשם במלחמה ואף משלמים מחיר דמים כבד, ערערו את "חומת המידות הטובות" מבחוץ. למול מפגן מדהים של מסירות נפש ושיח ערכי של אהבת העם והארץ, גם לנוכח שכול ואובדן, קשה להחזיק בעמדה שכל מי שלא נמצא בתוך גבולות החומה הקהילתית משתייך לקבוצת ה"עגלה הריקה".
מי שאוזנו כרויה ומאזין ברוב קשב גם ל"תדרים נמוכים" בשיח החרדי, ייווכח כי בלב מה שנראה כלפי חוץ כוויכוח נוסף הממחזר את הטענות השגורות בשיח אודות שאלת חובת הגיוס לבני ישיבות ומה באמת מסייע יותר להגנה על עם ישראל, כמוס פחד עמוק מערעור של חומת ההתבדלות ושל עצם ההצדקה של אורח החיים הזה כאורח חיים מוסרי בלעדי.
המאמר הוא חלק ממחקר הנכתב בימים אלה הסוקר את התגובות הרבניות למאורעות השבעה באוקטובר והשלכות המאורעות על החברה החרדית. הוא פורסם לראשונה ב"מקור ראשון".