הצלע החסרה במשולש: הסכנה האורבת לפתחה של הציונות הדתית
הציונות הדתית מניפה את דגלי הארץ, התורה והעם, אבל זונחת את המשולש המקורי של הראי"ה קוק, שכלל גם את ההומניזם. עלינו לבלום את ההידרדרות מלאומיות בריאה ללאומנות רעילה.
Photo by Yonatan Sindel/Flash90
הציונות הדתית (המגזר, לא המפלגה שניכסה לעצמה את השם) היא אחת מקבוצות האוכלוסייה המשפיעות בישראל. זאת לא רק בשל בניה ובנותיה המשולבים בכל מוקדי העשייה, אלא בעיקר בשל ההשפעה החזקה שיש לקרינה האידיאולוגית שלה על החברה הישראלית. בשורות הבאות אבקש להצביע על תהליך מדאיג שפוקד את הציונות הדתית, ששורשיו כבר בראשית ימיה, אך בשנים האחרונות הוא מחריף באופן דרמטי.
בנעורינו בבני עקיבא נהגנו לשיר את משולש הערכים המפורסם: "עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל", או בגרסה אחרת: "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". משולש זה היה נראה לנו הקוד הגנטי הרוחני המובן מאליו של הכיפות הסרוגות.
אולם מבט נוסף עשוי ללמד שהעניין מורכב יותר. במיוחד כשמשווים משולש ערכים זה עם משולש שונה, שעליו כתב הראי"ה קוק, לפיו שלושת הערכים שיש לשלבם בהרמוניה הם הקודש (תורה), האומה (לאומיות) והאנושיות (הומניזם). לא פשוט לשלב בין השלושה שעליהם חלם הראי"ה. הציונות, שנולדה מתוך שלילת הגולה ועליה נאמר ש"דבר אין לה עם הדת", מתקשה להתיישב עם התורה אשר עיקר שגשוגה ופריחתה בגלות. ההומניזם, שנושא בכנפיו ערכי ליברליזם ומודרנה, מתקשה לחיות בשלום עם תפיסה שמרנית תורנית. ואף בין הלאומיות לבין ההומניזם יש מתחים עמוקים, הנובעים מן השוני בין גישה פרטיקולרית לבין גישה אוניברסלית. חרף כל זאת האמין הראי"ה ש"תמיד צריכים אנו לשאוף לבוא לידי המצב הבריא הזה, אשר שלשת הכוחות הללו יחד יהיו שולטים בנו בכל מלואם וטובם, במצב הרמוני מתוקן שאין בו לא חסר ולא יתר, כי הקודש, האומה והאדם, יתדבקו יחד באהבה אצילית ומעשית" (אורות התחיה יח). עד כמה היה נועז ניסיונו של הראי"ה לשלב בין שלושה יסודות אלה – קדושה, לאומיות ואנושיות – נוכל ללמוד מהשוואה עם הגותו הקוסמופוליטית של בן דורו, פרנץ רוזנצווייג, שאת יצירתו כוכב הגאולה ביסס על המשולש: אל, אדם, עולם. להבדיל מהגות לא-ציונית זו, הראי"ה האמין כי התחייה הלאומית היא יסוד הכרחי, הצריכה לצעוד יד ביד עם התורה וההומניזם, ומכאן קריאתו למיזוג בין הקודש, האומה והאדם.
לכשנתבונן בדבר נמצא, כי המשולש שעליו שרנו בתנועת הנוער – "עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל" – מורכב למעשה משתי צלעות של המשולש שעליו חלם הראי"ה, תוך השמטת הצלע השלישית. המשולש עם-ארץ-תורה הוא מיזוג של שני יסודות: תורה ולאומיות, כאשר היסוד הלאומי מופיע בו פעמיים, פעם בדמות העם ופעם בדמות הארץ, ואילו מקומו של יסוד האנושיות נפקד.
דרך אגב, המשולש הערכי של הציונות הדתית – "עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל" – עשוי להזכיר את המשולש הרגיל בפי בעלי הסוד "קב"ה, אורייתא [=התורה] וישראל". בשניהם מדובר במשולש שהוא למעשה קו המחבר בין שני יסודות – דתיות ולאומיות. אלא שבעוד אצל בעלי הסוד הערך הדתי הוא שמתפצל לשניים – הקב"ה והתורה – באופן שהופך את הקו למשולש, בציונות הדתית הרכיב הלאומי הוא שמתפצל לעם ולארץ.
בין כך ובין כך, שונים פני הדברים בחזונו של הראי"ה, שמצרף לתורה וללאומיות צלע שלישית – אנושיות, או בשמה הלועזי הומניזם. אנושיות זו מביאה אל המרחב את הערכים הליברלים, ההכרה בערך כל אדם, חשיבות ההשכלה הכללית ועוד, אותם יש לשאוף ליישב עם עולמות התורה והציונות, חרף המתחים הפנימיים שקיימים ביניהם.
כאמור, הדגש שנתנה הציונות הדתית היה על החיבור שבין הלאומיות והתורה, ואילו היסוד ההומניסטי נזנח הצידה. אין זה אומר שהתעלמו ממנו כליל. מאז היווסדן, הישיבות התיכוניות והאולפנות משלבות לימודי קודש ולימודי חול, ומביאות לתלמידיהן השכלה כללית וערכי מוסר אוניברסליים. אולם המשולש שמשל בכיפה היה עם-ארץ-תורה, ואילו היסוד האנושי האוניברסלי נכנס בדלת האחורית. יתרה מכך, בשנים האחרונות אנו עדים להתחזקות כוחות בציונות הדתית, שהופכים להיות דומיננטיים יותר ויותר, החורתים על דגלם את המאבק בערכים מודרניים וליברלים. הדבר תורם לדילול נרחב עוד יותר של היסוד ההומניסטי בציונות הדתית.
הנטייה להתמקד במיזוג שני עולמות, ולא להתרחב לשלושה, מובנת; גם כך השילוב בין כפל עולמות נפרדים הוא קשה ומאתגר. אכן, לאורך ההיסטוריה היהודית ניתן לראות ניסיונות רבים לשילוב דו-מוקדי של התורה עם עולם נוסף שמשל בכיפה באותה העת, כגון תורה ופילוסופיה (רמב"ם), תורה ומיסטיקה (בעלי הסוד), תורה ודרך ארץ (הרש"ר הירש). את השילוב שבין תורה ולאומיות יש לראות על רצף זה. בכך יש להדגיש עד כמה עמוק ומורכב היה חזונו של הראי"ה בדבר שילוב תלת-קוטבי – תורה, לאומיות ואנושיות.
הקושי כיצד להגשים חזון משולש זה ניכר כבר מן האתגר שעמו התמודדו תלמידי הראי"ה בעריכת כתביו: מן העבר האחד הספר אורות, שערך בנו הרצ"יה קוק, מוקדש לשילוב בין תורה ולאומיות, ומן העבר השני הספר אורות הקודש, בעריכת הרב דוד כהן ('הנזיר'), עניינו מערכת היחסים שבין התורה ומגוון תפיסות פילוסופיות כלליות. כל אחת מיצירות אלה מתמקדת בשילוב של שתי צלעות מתוך המשולש שעליו חלם הראי"ה, ורק בצירוף שתי היצירות ניתן לעמוד על מכלול חזונו. האתגר להכיל את המשולש כולו מכיל אפוא קושי מובנה, וקשה להנחילו הלאה. אכן, עצם השם "ציונות דתית" מדגיש את המחויבות הכפולה של הכיפות הסרוגות – לתורה וללאומיות – לא את המחויבות המשולשת.
אלא כפי שטען הראי"ה, השילוב בין שלושת הצלעות של המשולש הכרחי. היעדר אחת מן הצלעות עלול לגרום לכך שהשתיים האחרות תצאנה מאיזון, תאבדנה את הפרופורציות, ותהפוכנה למסוכנות. לפיכך, טען הראי"ה, הכרחי שאנשי הקודש, אנשי הלאומיות ואנשי האוניברסליות יכירו בנחיצות שכל אחד מן היסודות ישלים את חברו, יאזנו וירסנו, ובכך "מעמידו על מדתו הראויה לו ומצילו מהגרעון המסוכן של התוספת וההפרזה". כשהתורה והלאומיות חסרים את היסוד ההומניסטי המשלים, הם עלולים להידרדר לתהומות מסוכנות.
אזהרה זו אינה תיאורטית. בשנים האחרונות ניתן לראות כיצד בתוך אזורים מרכזיים בציונות הדתית, הלאומיות הבריאה אט אט הולכת ומתחלפת בלאומנות רעילה. הכוונה אינה למחוזות סהרוריים ושוליים, אלא לתהליכים בלב ליבה של הציונות הדתית. הביטוי הבולט ביותר לכך הוא בזירה הפוליטית. בשנים האחרונות הציונות הדתית הולכת ונדחקת לזרועותיהם של הכהניסטים וממשיכי דרכם. אותה חבורה, שאין לה דבר בעולמה מלבד פופוליזם זול ושטחי של שנאת זרים, הולכת וחודרת אל לב הציונות הדתית.
קשה להאמין שעד לא מזמן ראש הממשלה נתניהו הקפיד שלא להצטלם עם נציגי מפלגת עוצמה יהודית ולא לעמוד עמם על בימה אחת, בהמשך למסורת ארוכת שנים של תנועת הליכוד שהחרימה את הכהניזם ולא שיתפה עמו פעולה אפילו למראית עין. גם הציונות הדתית הקפידה להרחיק עצמה מתנועת כך. והנה, לפני שנים ספורות החל תהליך של הכשרת נציגי מפלגת עוצמה יהודית לבוא בקהל. בשלב הראשון, כך הסבירו, היה זה רק בלוק טכני שמפלגת הציונות הדתית חתמה עם מפלגת עוצמה יהודית. מאוחר יותר, רבנים מרכזיים בציונות הדתית פסעו צעד נוסף וטענו כי יש קרבה רעיונית בינם לבין תלמידי כהנא. וכעת, כך על פי הסקרים העדכניים, מפלגת הציונות הדתית ספק עוברת את אחוז החסימה, ואילו מפלגת עוצמה יהודית משגשגת ועתידה להיות המנהיגה הבלתי-מעורערת של הציונות הדתית. לאן נוליך את הבושה. כך הולך ומתממש לנגד עינינו האיום של הפיכת הציונות הדתית מתנועה לאומית לתנועה לאומנית, מקבוצה המשתלבת בהנהגת הפלא הישראלי לקבוצה הנדחקת אל השולים הסהרוריים הגזעניים, אשר מנהיגיה מוחרמים בכל בירות העולם. הנזק שתהליך זה מחולל אינו מתמצה במישור הפוליטי; הוא בראש ובראשונה קריסה רוחנית, ערכית וחינוכית. כל זאת אירע לנו בשל הדילול של רכיב האנושיות, ההומניזם, בהגות הציונות הדתית, לטובת הבלעדיות של רכיבי התורה והלאומיות.
תהליך זה אינו גזירת גורל. לא מאוחר לעוצרו. הציונות הדתית עדיין יכולה להכריע כי מחויבותה היא משולשת ולא כפולה: לתורה, ללאומיות ולאנושיות. זוהי הכרעה שהיא בראש ובראשונה רוחנית וחינוכית, ויהיו לה גם ביטויים פוליטיים. משכך ייעשה, החיבור עם הלאומנות הפופוליסטית של תלמידי כהנא יהפוך להיות דבר מגונה, בבחינת בל ייראה ובל יימצא, לא כבלוק טכני ולא בכל צורה אחרת. דווקא בשל המרכזיות של הלאומיות במשנת הציונות הדתית, היא חייבת להישמר יותר מאחרים לא להחליף לאומיות בלאומנות. את המחויבות לתורה וללאומיות יש ללוות בקודקוד השלישי של מחויבות לאנושיות, כלומר להומניזם. עוד לא מאוחר לשוב אל המשולש שטבע ותבע הראי"ה: הקודש, הלאומיות והאדם.
המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"