ממשלה שדורשת את עצירת הפילוג נדרשת לרסן את עצמה
הדרישה להפסיק את הפילוג בחברה הישראלית הפכה בחודשים האחרונים לחד-צדדית: הממשלה רשאית לקדם אינטרסים צרים של המפלגות החברות בה, ולעומת זאת כל ביקורת על מעשיה נתפסת כמפלגת ומי שמביע אותה מתויג כ"חוזר לשישה באוקטובר". למרות השבר העמוק והמלחמה, יש לעמוד על משמר הדמוקרטיה ולמנוע מצב שבו אין על השלטון כל ביקורת.
Photo by Yonatan Sindel/Flash90
"אסור לחזור לשיח של השישה באוקטובר" הוא אולי הביטוי הנפוץ ביותר בציבור כלקח של מלחמת "חרבות ברזל". אמת, שיח אלים ומקטב היה מאפיין מרכזי של החברה הישראלית. בתקופת ממשלת בנט-לפיד - וביתר שאת בתקופת ממשלת נתניהו השישית - הסלימה צורת הדיבור של מחנות כלפי אויביהם הפוליטיים. אך הבעיה לא הייתה רק בצורת הדיבור אלא גם בקוטביות של המחלוקת: כמעט כל נושא ציבורי היה במחלוקת בין הקואליציה לאופוזיציה.
המלחמה שנכפתה עלינו על ידי אויב אכזר וחוסר היכולת להשיב את החטופים מעזה אכן מחייבים איחוד כוחות פנימי וסולידריות. כל הצדדים למחלוקת הפנימית הישראלית אמורים להתאחד בשעה זו על מנת להתמודד עם האיום החיצוני ולהימנע מצביעת הצד האחר למחלוקת בצבעים שטניים.
אך הנמכת להבות השיח היא רק חלק מאותו איחוד פנימי. לשם איחוד פנימי נדרש לא רק שיח מאחד, אלא גם מעשים מאחדים, וכאן המשימה מצויה בעיקרו של דבר לפתחו של צד אחד - זה אשר בשלטון. השלטון הוא שיכול לבחור האם לנקוט פעולות מעשיות מפלגות. השלטון הוא השולט בתקציבים, באישורים, ובהחלטות העומדים בבסיס המחלוקת הפוליטית. אם אכן נדרש איחוד כוחות פנימי כנגד אויב חיצוני, כי אז נדרש השלטון לפעול בצורה שאינה מקטבת.
עם פריצת המלחמה נראה היה כי קואליציית הימין הפנימה את החובה המוטלת עליה. "הרפורמה המשפטית" שפילגה את העם נדחקה לכאורה לקרן זווית, והוקמה ממשלה רחבה בהשתתפות מפלגת "המחנה הממלכתי". בהסכם הקואליציוני בינה לבין הליכוד אף נקבע במפורש כי לא תקודם חקיקה בכנסת אלא בהסכמת כל הצדדים לקואליציה.
אלא שהמגבלות שקואליציית הימין הטילה על עצמה במעשים, ולא רק בדיבורים, נזנחה. המפלגות החרדיות דרשו, וקיבלו, תוספת מימון נרחבת למוסדות החינוך שלהם ולתלמידי ישיבות שאינם משרתים בצה"ל. השר לביטחון לאומי עוסק בחלוקת נשק לאזרחים ובהשתלטות על המשטרה ועל שירות בתי הסוהר. החברות הממשלתיות מצויות בתהליך הכפפה מלאה לדרג הפוליטי. מגדיל לעשות שר האוצר והשר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ',שבחסות מס שפתיים להפסקת השיח המפלג דואג לאישורים להתנחלויות ולהרחבתם – נושא כה שנוי במחלוקת - ובפועל הופך כל הסדר מדיני עתידי עם הפלסטינים לכמעט בלתי אפשרי. כל אלו נעשים בצלו של ראש הממשלה, הפועל לקיבוע הסדר אי השירות של בחורי הישיבות – תוך ניסיון לעקוף את בג"ץ ולהחליש את מעמד היועצת המשפטית לממשלה..
בפועל, אם כן, הדרישה להפסיק את הפילוג הופכת לחד-צדדית: הממשלה רשאית לקדם אינטרסים צרים של המפלגות החברות בממשלה, ולעומת זאת כל ביקורת לגבי מעשי הממשלה נחשבת מפלגת ומי שמביע אותה - מתויג כמי ש"חוזר לשישה באוקטובר". התוצאה היא שלטון שבפועל אין עליו ביקורת.
בספר "יתרון הדמוקרטיה" שנכתב על ידי אנטולי שרנסקי בסיוע רון דרמר, הם מתארים את השימוש שמשטרים לא דמוקרטיים עושים באויב חיצוני על מנת לחזק את שליטתם הפנימית. "סביר להניח", הם כותבים, "שהצורך להפגין אחדות ויציבות בפני האויב ימנע לא רק ביטויי אי שביעות רצון המוניים, אלא גם צעדים בתוך הממשל עצמו להחלפת ההנהגה הקיימת".
ערב יום העצמאות תשפ"ד, חשוב לזכור שישראל אינה דיקטטורה, ושהאויבים בפניהם היא עומדת הם אמיתיים. אך מסלול השתקת הביקורת שישראל עולה עליו מהווה סיכון אמיתי לדמוקרטיה הישראלית. את הדרישה להנמכת אש הביקורת רשאית להביע רק ממשלה שבעצמה נמנעת ממעשים ומהצהרות המונעים מאינטרס פוליטי מובהק. אם הממשלה הנוכחית אינה רוצה, או אינה מסוגלת, לפעול בצורה ממלכתית ולטובת אינטרס הכלל, היא מאבדת את הצידוק – הפוליטי והמוסרי – לדרוש מבעלי עמדות אחרות שלא לפעול ככל יכולתם - בדיבור, בהפגנות ובכל דרך חוקית אחרת - למנוע את מעשיה. למרות השבר העמוק והמלחמה, עלינו החובה לעמוד על המשמר למען הדמוקרטיה ביום העצמאות הזה ובבאים אחריו.
המאמר פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"