בין 1967 ל-2024: תרגיל בבירור המציאות בעידן של פוסט אמת
תמונתו ההיסטורית של דוד רובינגר ובה נראים הצנחנים בכותל עמדה בלב דיון משפטי ארוך. תוצאותיו המפתיעות יכולות ללמד אותנו על אופן הבניית ובדיקת המציאות בצל מונחים עכשוויים כ"אמת תקשורתית", "אמת ויקיפדית" ו"חוכמת ההמונים".
צנחנים בכותל המערבי לאחר שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים | צילום: דוד רובינגר, 7 ביוני 1967
כולנו מכירים את התצלום האייקוני של דוד רובינגר "הצנחנים בוכים", שבו נראים שלושה מחיילי גדוד 66 של חטיבת הצנחנים כשהם מביטים משתאים על הכותל המערבי שזה עתה נכבש במלחמת ששת הימים. התצלום פורסם לראשונה ב"ניו יורק טיימס", אחר כך על שער מוסף "הארץ" ועם השנים זכויותיו נרכשו על ידי "ידיעות אחרונות" ואפילו הודפס לכבודו בול. כמובן שהיו מי שניסו להשתמש בו שלא כהלכה, למשל חברת "דובק" שהשתמשה בו לפרסומת לסיגריות ("גברים אמיתיים מעשנים דובק"), אריאל שרון המנוח באחת ממערכות הבחירות, וגם אתר "וואלה" במודעה שפרסם ("דף הבית בידינו!"). לאורך השנים השתתפו שלושת הצנחנים המופיעים בתצלום בכנסים בארץ ובעולם, שיחזרו את התמונות וגם נפגשו עם תלמידי בר מצווה והרביצו בהם ציונות. ומיהם הצנחנים האלה? מימין נמצא חיים אושרי, במרכז ד"ר יצחק יפעת, ובצד שמאל – ובכן, השאלה מי מופיע בצד שמאל הפכה לסוגיה בבירור המציאות בעידן של פוסט אמת.
אבן הדרך הראשונה של בירור המציאות: "אמת וויקיפדית". לאורך השנים היה ידוע שהצנחן השמאלי בתמונה הוא אדם בשם ציון קרסנטי, וכך גם נכתב בדף הוויקיפדיה של התמונה. בשנת 2021 נכנסה אישה צעירה בשם לינוי בורשטיין לדף ותמהה. לפי המסורת במשפחתה, הצנחן השמאלי היה סבא שלה, אברהם בורשטיין, שכבר הלך לעולמו בשנת 1996 - ולא קרסנטי. לכן, היא החליטה לערוך את הכתוב בוויקיפדיה.
אין זה חדש ששינויי עריכה בוויקיפדיה הם מלחמות על קביעת ההיסטוריה ועל השפעה על התודעה. האמת בעת הנוכחית היא "האמת הוויקיפדית". האמון של הציבור בוויקיפדיה גבוה מאוד, באופן חוצה מגזרים וגילים, וכולם מסתמכים על ויקיפדיה - מתלמידי בתי ספר ועד סקרנים. לכן נעשים גם ניסיונות לשכתב ערכים באמצעות עורכים "מטעם". כך או כך, לינוי בורשטיין קיבלה הודעה מעורך בכיר שלא יאפשרו לה לערוך את הדף ולשנות את השם של הצנחן מהתמונה מבלי שתביא קודם לכן הוכחות.
אבן הדרך השנייה של בירור המציאות: "אמת תקשורתית". כשתיקון הערך בוויקיפדיה לא צלח, פנתה משפחת בורשטיין לעיתון "ידיעות אחרונות". בני המשפחה אמרו במילים כאלה ואחרות: ציון קרסנטי הוא מתחזה ומציג את עצמו במרמה כצנחן השמאלי. הכתבת אתי אברמוב התרשמה מכנות דבריהם וכן מהדמיון בין התמונה המפורסמת לתמונת אביהם, וכך נוצרה אמת חדשה: האמת התקשורתית שפורסמה בעיתון. בהמשך, יציג העיתונאי יגאל מוסקו, בכתבה בחדשות 12, את העמדה ההפוכה, וידבק דווקא בטענתו של קרסנטי.
אבן הדרך השלישית של בירור המציאות: חוכמת ההמונים. טענתם של בני משפחת בורשטיין כשפנו אל הציבור הייתה: הסתכלו על התמונה ושפטו בעצמכם מי דומה לה יותר. הם הוסיפו לגבי אביהם המנוח: "שקרן הוא לא היה. אם הוא אמר שזה הוא, אז זה הוא בתמונה". את האמת לא תקבע התקשורת וגם לא בתי המשפט ואפילו לא ויקיפדיה. את האמת יקבע הרוב.
אבן הדרך הרביעית של בירור המציאות: האמת המשפטית. אחרי הראיונות שמשפחת בורשטיין נתנה לתקשורת, הגיש קרסנטי תביעת דיבה על סך מיליון שקלים לבית משפט השלום בהרצליה, ומשפחת בורשטיין, בתורה – הגישה תביעה שכנגד. קרסנטי הביא עדויות ממקור ראשון של חייל נוסף שהיה שם ושל מפקד הגדוד, בעוד הבורשטיינים הביאו עדות מפי השמועה ללא תמיכה ראייתית או חיזוק. לכאורה, הכרעה קלה של האמת המשפטית.
אבן הדרך החמישית של בירור המציאות: האמת המדעית. הבורשטיינים הציגו בפני עיתונאים וגם בפני בית המשפט חוות דעת של מנהל מעבדה לזיהוי פלילי, לשעבר איש משטרה, שעוסק בהשוואה בין סימנים בתמונות - הדור הקודם של המחקר הפורנזי. בחוות דעתו נכתב שהצנחן בכותל יכול להיות מר בורשטיין. מנגד, כתב חדשות 12 פנה לחברה העוסקת בזיהוי פנים מבוסס בינה מלאכותית, שקבעה ברמת ודאות הקרובה למאה אחוז שהצנחן שבתמונה הוא קרסנטי. חוות דעת דומה הוגשה גם לבית המשפט. עורכי הדין של בורשטיין ניסו לטעון שבינה מלאכותית איננה מדויקת, אבל זאת עלינו לזכור: זיהוי פנים מסוג כזה, שאיננו תוך כדי תנועה, הוא מדויק ברמת דיוק שמאפשרת זיהוי ביומטרי בשדות תעופה והכנסת אנשים לכלא. והנה לב העניין: במקרה שלפנינו האמת המדעית, או שמא נאמר אפילו: האמת העובדתית, ניתנת לבירור ברמת ודאות גבוהה מאוד.
אבן הדרך השישית של בירור המציאות: אמת היסטורית במקום אמת משפטית. בכל זאת, שופט בית משפט השלום בהרצליה, דוד יצחק, מתפתל. הוא יודע היטב שהתכלית המרכזית של שני הצדדים בנקיטת ההליכים המשפטיים הייתה קבלת הכרעה שיפוטית בשאלה זהות הצנחן השמאלי. לכן, הציגו מוצגים והביאו עדויות וחוות דעת מומחים. אבל הוא מעדיף לקבוע שחלק גדול מן ההתבטאויות אינן עולות בכלל כדי לשון הרע. לגבי החלק שנותר השופט בוחר שלא לדון בהגנה הקלאסית של דיני לשון הרע – "אמת דיברתי", אף שהוא סבור שאי אפשר להוכיח שקרסנטי הוא מתחזה, אלא פוסק שבני משפחת בורשטיין הגנו על "עניין אישי כשר" של משפחתם, הגנה חריגה מאוד בנוף הפסיקה של לשון הרע.
השופט דוד יצחק מצדיק את ההתפתלות שלו בסוג של צניעות מופלגת לגבי יכולתו לברר את האמת המשפטית, והופך את הסכסוך שלפניו לכזה שהוא למעשה "בירור היסטורי". "על בית המשפט להימנע מהכרעות", כותב השופט, "כאשר מחלוקות אלה מבקשות לאתגר "אמיתות היסטוריות". השופט יצחק גם מצטט תקדים מפורסם של בית המשפט העליון, בתביעת דיבה שהגיש אריאל שרון המנוח נגד העיתונאי עוזי בנזימן לאחר מלחמת לבנון הראשונה. באותו תקדים כתב השופט מצא כי "קביעת האמת ההיסטורית - ככל שיש קיום למושג זה - הינה עניין להיסטוריונים ולא לבית המשפט, וככל שישכיל בית המשפט להימנע מלעסוק בה כן ייטב". זאת, משום שקביעתה של אמת היסטורית הינה, במידה רבה, "נושא להערכה, העשויה להשתנות מחוקר לחוקר ואף מזמן לזמן".
אבל, יש כאן שתי תקלות משמעותיות. התקלה האחת היא הקושי להגדיר מתי מדובר בבירור אמת משפטית ומתי מדובר בבירור אמת היסטורית. מתי מדובר בסוגיה שהיא היסטורית, כלומר נושא להערכה או לפרשנות, ומתי מדובר בבירור עובדתי פשוט בהינתן הטכנולוגיות הקיימות? הרי דווקא בסוגיה של תמונת הצנחנים לא מדובר בפרשיה רבת פנים ומסובכת ואין באמת הבדל בינה לבין תיק רצח בן עשור שנדרש לגביו בירור משפטי.
התקלה השנייה היא שהרתיעה מפני בירור היסטורי יכולה להוביל לאימות, ולו במשתמע, של שקרים. בעניין שרון נגד בנזימן, שבו משתמש השופט דוד יצחק כתקדים, מצוטט פסק דין בריטי בתביעת דיבה שהגיש בשנת 2000 מכחיש שואה בשם דייויד אירווינג נגד חוקרת השואה (והיום יועצת הנשיא ביידן לענייני אנטישמיות) פרופ' דברה ליפשטט. השופט הבריטי, שנזהר מאוד – כמו השופטים שלנו כאן – מלהיכנס ל"בירור ההיסטורי", כותב את המשפטים המזעזעים הבאים: "מטעם זה חשוב לי להדגיש כבר בראשית פסק דין זה, כי איני רואה חלק מתפקידי כשופט בערכאה ראשונה לקבוע ממצאים עובדתיים באשר למה שהתרחש ומה שלא התרחש בתקופת המשטר הנאצי בגרמניה...אין זה מתפקידי לגבש, ועוד פחות להביע עמדה על מה שקרה. זו משימה להיסטוריונים". האמנם שאלת התרחשותה של השואה היא משימה להיסטוריונים ושופט יכול לכתוב ש"אין לו לגביה עמדה"?
הנה כי כן, לבו של השופט דוד יצחק, שהתרשם שעדותן של בנותיו של בורשטיין כי אביהן הוא הצנחן שבתצלום הייתה כנה ואמיתית, לא מלאו לפסוק לטובת הצד שכנגד. במקום זאת הוא העדיף לא לפסוק בכלל. הבעיה היא שהניסיון שלו להסתתר בין דפי ההיסטוריה יצר קלקול ביכולת להבחין בין אמת ושקר בהווה.
אבן הדרך השביעית של בירור המציאות: אין צורך לברר את המציאות. הפוסט אמת הגיע.
על החלטת השופט יצחק הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. סגן נשיא המחוזי, השופט בני שגיא, שלח את הצדדים להתפשר והעניק להסכמתם תוקף של פסק דין. בהכרעתו כתב: "שני אנשים יוכלו לטעון שהם הצנחן השמאלי, האותנטי, כל אחד מבלי לפגוע בזכותו של השני לעשות אותו הדבר... הצדדים מסכימים להניח את המחלוקות מאחוריהם, ולשדר לעם ישראל מסר של איחוי ופיוס, במסגרתו לא יידרש בית המשפט להכרעה בשאלת המצולמים תוך שכל צד ימשיך להאמין באמת בה הוא מחזיק. כל צד יכבד את שמו של האחר בכל מובן". השופט שגיא אף ביקש מהצדדים להצטלם יחד מחוץ לבית המשפט כדי להביע אחדות.
כאשר בית המשפט יודע את העובדות אך בוחר במקום זאת לתת תוקף של פסק דין לפשרה המנוגדת לעובדות, הוא פועל בניגוד לתקנת הציבור. התוצאה של ההחלטה היא ששני אנשים יכולים בעת ובעונה אחת לטעון לאמת עובדתית אחרת. זאת תוצאה בלתי נסבלת, כי הרי אלה אינן דעות ואינן "אמיתות שבהן כל צד מחזיק", אלא עובדות. ללא כבוד לממצאים עובדתיים, גם בכפוף למגבלות יכולת הבירור המשפטי, נשמטת הקרקע תחת סמכות מערכת השפיטה. התוצאה של הטעות המשפטית הזאת נמצאת בציטוט מפי עורכי הדין של משפחת בורשטיין, בכתבה בעיתון "הארץ": "שני הנראטיבים תקפים, ויכולים לדור בכפיפה אחת. זו פסיקה פוסט מודרנית. מברכים על הצדק הפואטי שהותיר את שתי האפשרויות שרירות, קיימות ואפשריות".
לשם מה יש לנהל הליכים פליליים, לאיזו תכלית יש להקים ועדות חקירה, מדוע לדון בתביעות דיבה אם ממילא כל הנראטיבים העובדתיים תקפים? ומה לנו כי נלין על הדיסאינפורמציה ברשתות ובשיח הפוליטי, כשמוסדות בירור האמת מתחמקים כך מביצוע תפקידם? כדי לסיים, נשוב לאמת הוויקיפדית. ובכן, בדף של התמונה המפורסמת "הצנחנים בוכים" כתוב עכשיו שחור על גבי פיקסלים: הצנחן השמאלי הוא או כרסנטי או בורשטיין. שתי עובדות אלטרנטיביות בעולם של פוסט אמת.
המאמר פורסם לראשונה במגזין TheMarker