גם אני התפכחתי: בלי שינוי משמעותי, החברה החרדית תקרוס כלכלית
המצב הנוכחי, שבו מספר לומדי התורה גדול מאי פעם בשעה שהחברה הישראלית זקוקה יותר מתמיד לחיילים ולעובדים, הוא בלתי נסבל. פתרון אפשרי הוא מנגנון שיסנן באמצעות מבחנים וראיונות את העילית שבעילית מבין לומדי התורה, ואלה יקבלו מלגה נדיבה שתאפשר להם ולהחזיק את משפחתם.
Photo by Chaim Goldberg/Flash90
זה קרה באחת מקבוצות המחקר על החברה החרדית בישראל. אחד המשתתפים הציג את מחקרו על ישיבות ליטא ותיאר את המאפיינים השונים של כל ישיבה. באחת השקופיות הייתה טבלה ובה הוצגו מספרי התלמידים בכל ישיבה. סך כל התלמידים הסתכם בכמה מאות. חיכיתי בסבלנות שהוא יעבור לשקופית הבאה ובה תופיע טבלת ההמשך, אך הוא עבר לנושא אחר. הצבעתי וביקשתי שיחזור לטבלה: ״אני רואה שיש כאן כמה מאות, היכן הטבלה עם שאר הישיבות?״ הוא ענה שלא היו עוד ישיבות, אבל היו לומדי תורה בודדים בבתי מדרש בקהילות היהודיות ואין תיעוד מסודר של מספרם. ״זה לא יכול להיות״, עניתי, ״איפה כל עשרות האלפים? איפה עולם התורה שחרב בשואה״? כל ההיסטוריונים שהיו בחדר פרצו בצחוק רם, ואחד מהם אמר לי: ״רבקה, את פשוט קוראת יותר מדי עיתונים חרדיים״.
היושבים בחדר הסבירו שאלו המספרים. היו מאות בודדות של לומדי תורה, וגם הם היו בעיקר צעירים לא נשואים. צעירים נשואים בודדים המשיכו ללמוד, ונסמכו על שולחן החותן המבוסס שלהם למספר שנים מוסכם (מה שמכונה ״סידור מלא״). כאשר סיפרתי על כך לקרובת משפחתי החרדית, היא הזדעזעה למשמע דברי: ״אלו הקשקושים שמוכרים לכם שם, באקדמיה, אבל אנחנו יודעים את האמת! היו עשרות אלפים של לומדי תורה שנשרפו בשואה! עלינו להקים מחדש את עולם התורה שחרב!״
אני חושבת שוב ושוב על האנקדוטה הזו, תוך כדי תהליך ההתפכחות שאני עוברת. עד תחילת המלחמה אמרתי וכתבתי בכל מקום שצריך לתת לכל החרדים פטור מצה״ל ובמקביל לחייב אותם בלימודי ליבה. טענתי שמה שחשוב זה שיוכלו להשתלב בעולם התעסוקה ושלא יזדקקו לכל כך הרבה קצבאות ותשלומי העברה. לטווח הרחוק חששתי גם שאחוז עצום מהחברה הישראלית יזדקנו ללא חסכונות לפנסיה.
היום אני חושבת אחרת. איני נכנסת כאן לדיון החשוב על גיוס החרדים לצה״ל. אבל במסגרת פתיחת החוזים הכללית בין המדינה לאזרחיה ביום שאחרי המלחמה צריך לפתוח גם את החוזה הזה. המצב הנוכחי, שבו מספר לומדי התורה גדול מאי פעם, בעוד החברה הישראלית זקוקה לחיילים ולעובדים, הוא בלתי נסבל.
אני מציעה מודל שדומה למערכת לימוד אחרת – האקדמיה. הרוב המכריע של הסטודנטים לומדים על חשבונם, מיעוט מקבל מלגות שונות, ומיעוט זעיר מקבל מלגות נדיבות שמאפשרות השקעה מלאה בלימודים. כשכתבתי דוקטורט עבדתי במקביל בשלושה או בארבעה מקומות עבודה. לימדתי שבעה קורסים בשבוע ולא הייתי זכאית לאף הנחה. קינאתי מאוד במכריי שקיבלו את מלגת ות״ת (או מלגות דומות) והיו יכולים לשבת ימים שלמים בספריה ולכתוב.
המנגנון שאני מציעה יסנן באמצעות מבחנים וראיונות את העילית שבעילית. אפשר לדון במספרם (אלף בני עליה?) – והם יקבלו מלגה נדיבה שתאפשר להם ללמוד תורה ולהחזיק את משפחתם. לחלקים רבים בחברה הישראלית חשוב שיהיו לומדי תורה ואני מניחה שהחברה תסכים לתמוך בהם – כמו שהיא תומכת בלומדים אחרים.
מעבר לזה, המדינה לא תתמוך בשום צורה בישיבות עצמן ובכל שאר הצעירים החרדים, בדיוק כפי שהיא לא תומכת בצעירים אחרים. היום המדינה נותנת תמריצים רבים שמשאירים גם לומדים בינוניים וחלשים בישיבות – הנחות נדיבות בארנונה, הנחות במעונות ובשירותים נוספים. המלגה הצנועה שמקבלים ב״כולל״, המורכבת מתמיכת המדינה ומתרומות לא מאפשרת קיום בכבוד. במקביל, תתן המדינה תמריצים מסוג אחר - מימון נדיב ללימודי ליבה, לקורסי השלמה וקורסים מקצועיים, ולתמיכה למי שירצה להשלים לימודים ולהיכנס לשוק העבודה.
ולאלו שחושבים שזה לא הוגן – לצערי ממש לא הוגן להילחם, למות ולהיפצע למען המדינה - ואנו עושים את זה. גם לא הוגן לשרת במילואים עשרות ימים בשנה, וודאי לא הוגן לשרת בצבא שלוש שנים. קהילות שלמות בישראל נותנות, וכעת מבקשים מקהילה נוספת להפסיק לקבל, גם אם לא לתת. חלוקת המשאבים פשוט צריכה להשתנות כדי ליצור מערכת מתכללת, הוגנת יותר לכולם. לא לוקחים מהחרדים כלום – פשוט כי יש הבדל בין ״לקחת״ לבין ״להפסיק לתת״. המדינה לא תדרוש מס נוסף, אלא תשנה את סדרי העדיפויות במסגרת הניהול מחדש שיצטרך להיות פה אחרי המלחמה.
חרדים רבים שאני מכירה יכעסו עלי ואחר כך יודו לי. הם נמקים תחת עול החובות הקהילתיים והכלכליים. העוני בחברה החרדית הוא בלתי נתפס. יחד עם הנורמות של המשפחות הגדולות וקניית הדירות לזוגות הצעירים, בלי שינוי משמעותי החברה החרדית תקרוס כלכלית.
לימוד התורה יקר לי, יקר מאוד. כל ילדותי עברה עלי בישיבות שונות, מציצה מעזרת הנשים על הגברים המתפללים והלומדים. כילדה קטנה נרדמתי בלילות לקול לימוד הגמרא של אבי עם חברותא. אבל דווקא בגלל שלימוד התורה יקר לי, אני רוצה לשמר אותו בגרסה הגיונית ובת-קיימא.
המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"