ההליך להדחת השופט כבוב באמצעות הוועדה לבחירת שופטים - התעמרות בלתי עניינית

דרך המלך לבירור טענות להפרת כללי אתיקה היא מנגנוני האתיקה והמשמעת של הרשות השופטת. עצם הניסיון להפעלת הוועדה נגד השופט כבוב מעלה חשד למניעים גזעניים לגביו.

Photo by Olivier Fitoussi/Flash90

מישיבתה האחרונה של הוועדה לבחירת שופטים הודלף כי נציגת הממשלה אורית סטרוק ונציג הקואליציה ח"כ יצחק קרויזר דרשו לדון בעניינו של שופט בית המשפט העליון חאלד כבוב, השופט הערבי היחיד המכהן כיום בעליון. התפרסם גם שהם הציבו אולטימטום: אם לא תתקבל תוך כחודש החלטת נציב תלונות הציבור על השופטים בעניינו, ידרשו כי הדחתו של השופט תעלה על סדר יומה של הוועדה.

נגד השופט כבוב עלו טענות הקשורות להפרת כללי האתיקה לשופטים. לפי הנטען, תמונתו נתלתה במשרד עורכי דין פרטי של בתו והוא השתתף באירוע פתיחת משרדה, בעוד שלפי כללי האתיקה לשופטים אסור לשופט לעשות שימוש במעמדו כשופט לקידום עניין שלו או של אחר. השופט הגיב ואמר שלא הפר את כללי האתיקה. ברור שצריך להמתין בעניין זה לבדיקת נציב תלונות הציבור על שופטים. אבל משום מה לשרה סטרוק ולח"כ קרויזר אצה הדרך. בכך הם מגלים את המניע האמיתי שלהם: התעמרות בלתי עניינית (המתווספת להתנהלות הפסולה של נציגי הממשלה והקואליציה בוועדה מאז שחודשה פעילותה, לרבות אי-מינוי נשיא בית משפט עליון קבוע והדלפות אסורות מדיוני הוועדה עם ביקורת על פסיקתם של "שופטים לא לאומנים מספיק" המועמדים לקידום, שנועדה לפגוע באי-תלותם).

גם סוג ההליך שבו בחרו – העברת שופט מתפקידו בוועדה לבחירת שופטים – מגלה את המניע הבלתי ענייני שלהם. דרך המלך לבירור העניין היא בדיקת הנציב. ספק אם יהיה צורך בכך, אבל אם כן – נציב תלונות הציבור על שופטים גם מוסמך להמליץ על הגשת קובלנה לבית הדין המשמעתי לשופטים, והפרה של כללי אתיקה היא עילה להגשת קובלנה לבית דין זה. אמצעי המשמעת החמור ביותר שמוסמך בית הדין להטיל הוא העברת שופט מכהונתו.

במקום הליך סדור ובירור ענייני בפני גורמי המשמעת והאתיקה הנאותים, דרשו שני חברי הוועדה לבחירת שופטים להפעיל את סמכותה של הוועדה להעברת שופט מתפקידו. מדובר בהליך נדיר ביותר, שנעשה בו שימוש עד כה רק כלפי שופטת אחת, הילה כהן, לאחר שהורשעה קודם לכן בבית דין משמעתי (ונגזר דינה רק לנזיפה ולהעברתה למקום כהונה אחר). הוועדה לבחירת שופטים אכן מוסמכת להעביר שופט מתפקידו על ידי רוב של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה. הוועדה מוסמכת לעשות זאת רק לאחר ששר המשפטים, נשיא בית המשפט העליון או נציב תלונות הציבור על שופטים מגישים הצעה בפני הוועדה. מדובר בסמכות חריגה מאוד, והתנאים המחמירים להפעלתה (ובהם הרוב הגדול הדרוש בוועדה) נועדו להגן על אי-תלות השופטים, שעלולה להיפגע בשל החשש מפני הפעלתה באופן בלתי ענייני.

כך, בשנת 1978, שר המשפטים שמואל תמיר, כשהציג בפני הכנסת את ההצעה להוסיף את ההליך הזה שלא היה קיים קודם לכן לחוק, הסביר ש"סמכות זו נועדה למקרים חריגים ביותר. הכלל הוא ששופט שנתמנה אין לבטל את מינויו. אך ייתכן מקרה שהוועדה לבחירת שופטים טעתה במידה קיצונית בהערכתה את המועמד לבחירה...או שאירע משהו חמור לכושר תפקודו של שופט לאחר בחירתו". בדברי ההסבר להצעת החוק שהוגשה בעניין זה נכתב, בדומה לכך, כי "החוק כפי שהוא כיום אינו נותן פתרון למצב שבו נמצא כי שופט אינו מתפקד כראוי – שלא מסיבות בריאות – כגון שמסתבר באופן בולט לאחר מעשה כי מינויו היה מלכתחילה מקח טעות. התנאים להפעלת סמכות זו באים להבטיח שלא ייעשה בה שימוש אלא במקרה חמור במיוחד".

ברור שאין זה המקרה החריג והחמור במיוחד המצדיק את הפעלת הסמכות הזו של הוועדה לבחירת שופטים. שאלה שעלתה בעבר היא אם בכלל ניתן לפתוח בהליך מעין זה בפני הוועדה, כשיש עילה זהה להפעלת דין משמעתי. בכל מקרה, אין ספק שהניסיון להפעיל את הוועדה, וכן הדלפת הדברים מתוך דיוניה, הם ניפוח לא ענייני של המקרה לצרכים פוליטיים של חברי הוועדה מהימין, עד כדי כך שעולה חשד שגם מניעים גזעניים מובילים את המהלך המתעמר הזה.