האתגר המשולש של החברה הערבית במלחמת "חרבות ברזל"
החברה הערבית מתמודדת עם ירי הרקטות מהצפון ומהדרום, עם ניסיונות לסתום פיות וכן עם האלימות והפשיעה שמהן סבלה עוד לפני המלחמה. כל אלה עלולים להעמיק את הפילוג בין יהודים לערבים ביום שאחריה, ולכן דווקא כעת הפיוס אינו רק דרישה מוסרית אלא תנאי הכרחי ליציבות במדינה.
Photo by Nati Shohat/Flash90
החברה הערבית בישראל כואבת את כאבו של הציבור היהודי; גם היא, חוותה את הכאב הנוראי. בקרב אזרחי ישראל הערבים ישנם אזרחים שנרצחו, נעדרו ונחטפו ב-7 באוקטובר. המתיחות והכוננות הביטחונית מתרחבות בימים אלה לזירות נוספות בעוטף עזה, גבול לבנון, עד לגדה המערבית. אכן, האיומים שנשקפים מגבול הדרום ומגבול הצפון אינם מבדילים בין מטולה לעַרבּ אל-עראמשה, בין כפר קאסם לנהריה או בין רהט לשדרות.
גם הציבור הערבי בישראל מצא את עצמו כאוב ומדמם בחודש הראשון למלחמת "חרבות ברזל". תחושת הביטחון האישי שלו, שהלכה והידרדרה בשנים האחרונות כתוצאה ממדינות ממשלתית כושלת, רק גברה, בצל אוזלת היד וההזנחה הממסדית המתמשכת ביחס לאלימות ולפשיעה בקרבו. למרות זאת, כפי שהראה סקר מרכז ויטרבי במכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם בסוף השבוע האחרון, תחושת הסולידריות והשייכות לחברה הישראלית בישראל בצל המלחמה דווקא התחזקה: 70% מאזרחי ישראל הערבים מרגישים חלק ממדינת ישראל ומבעיותיה, לעומת 48% ביוני האחרון. אחוז הזדהות זה הוא הגבוה ביותר בקרב האוכלוסייה הערבית זה 20 שנה, מאז תחילת המדידה במכון.
גם בקרב ההנהגה נושבת רוח דומה נוכח אירועי 7.10: לאחר המתקפה האנטי-הומנית הזו, שלא הבחינה בין דם לדם, גינו חלק גדול מחברי הכנסת הערבים וראשי הרשויות הערביות את מעשי הטבח. יו״ר רע״ם מנסור עבאס הצהיר פומבית שמה שקרה בשבת השחורה מנוגד לערכי האסלאם. הוא הוסיף כי ערכי האסלאם מושתתים על יחסי שלום והידברות ולא על מעשי טרור אלימים. ח״כ עבאס הבהיר כי לחברה הערבית בישראל יש תפקיד משמעותי, במיוחד בזמן זה, להוות גשר לקבלת האחר, לפיוס ושלום.
כשהמדינה נמצאת בעיצומה של המלחמה, הציבור הערבי בישראל שומר על שקט ואיפוק וזאת על אף ניסיונות הפרובוקציה השונים שהזהירו מפני תרחיש אפשרי של ״שומר החומות 2״. מרקם היחסים העדין שבין הערבים ליהודים הפך להיות רגיש יותר בימים אלה. החשדנות כלפי אזרחי ישראל הערבים רק גוברת. האזרחים הערבים חוששים מן ההשלכות של הבלטת הזהות הערבית שלהם ושל השפה הערבית במרחב הציבורי. זאת לצד חשש מהתבטאות בערבית ברשתות החברתיות ופחד מהבעת הזדהות עם האוכלוסייה האזרחית בעזה.
לפי דיווחים של משטרת ישראל, יותר מ-190 אזרחים ערבים עוכבו לחקירה מאז תחילת המלחמה, בעיקר בשל הבעת עמדות ברשתות החברתיות או ניסיונות להפגין אשר הוגדרו כניסיון להסתה, גם אם במקרים רבים מדובר בהבעת כאב עם סבל התושבים בעזה או ביקורת נגד הפגיעה בחפים מפשע. חלק מאלה שעוכבו לחקירה הם אנשים שתורמים למדינה: רופאות, רוקחים, אחיות ומורים. לכן השאלה שמהדהדת היא האם קולה של הדמוקרטיה הישראלית נדם בזמן המלחמה?
החברה הערבית מתמודדת בפועל עם אתגרים בשלוש רמות שונות: האיום החיצוני של ירי הרקטות מהצפון ומהדרום; האלימות והפשיעה בחברה הערבית; ומדיניות ״סתימת הפיות״ שמופעלת באופן רדיקלי כנגד האזרחים הערבים בישראל. אתגרים אלה מבטאים קרע חברתי עמוק, שעלול להחריף את הפילוג בין ערבים ליהודים גם לאחר סיום המלחמה ולפגוע ביכולתם של שני העמים למצוא נוסחת איזון לחיים משותפים.
במיוחד בזמנים קשים אלה, פיוס בין יהודים לערבים בישראל הוא לא רק דרישה מוסרית, אלא גם תנאי הכרחי לשמירה על שלום ויציבות במדינה. אין ספק שללא פיוס והבנה הדדית, הסכסוך ימשיך לפרק את החברה ולהעמיק את הפצעים הזקוקים לזמן ריפוי. על אזרחי מדינת ישראל, יהודים וערבים, מוטלת האחריות לקחת חלק פעיל במאבק לשם קידום הפיוס.
המאמר פורסם לראשונה ב-ynet