כישלון משרד ההסברה במלחמת "חרבות ברזל" ממחיש עד כמה פסול פיצול משרדי הממשלה

לאחר התפטרות שרת ההסברה, החליטה הממשלה לסגור את המשרד – וטוב שכך. לצד בזבוז הכספים שבהקמת משרד חדש, פעילויות ההסברה בזירה הבין-לאומית פוזרו בין משרדי רה"מ (מערך ההסברה), החוץ, התפוצות וההסברה. כך, משרדים שונים קידמו במקביל וללא תיאום תכניות שונות ואף סותרות. על הפוליטיקאים והציבור לקחת אחריות ולהמשיך ולצמצם את משרד הממשלה.

Photo by Yonatan Sindel/Flash90

ב-12 באוקטובר, חמישה ימים אחרי המתקפה הרצחנית מעזה, הודיעה שרת ההסברה גלית דיסטל-אטבריאן על התפטרותה. לדבריה, היא עומדת בראש משרד מיותר: משרד חדש, שקיבל תקציב ראשוני רק לפני 17 שבועות, ושאין לו תפקיד ממשי בתחומי ההסברה. חוסר תפקודו של המשרד בא לידי ביטוי ברור בימים הראשונים של המלחמה, שבהם אנשים וגופים לא-ממשלתיים הם שהובילו את מאמצי ההסברה של ישראל בזירה הבין-לאומית. נראה שגם הממשלה הבינה זאת – ב-22 באוקטובר היא החליטה לסגור את משרד ההסברה ולהעביר את התקנים והתקציב שלו למנהלת השיקום החדשה.

פעילות יעילה של משרדי הממשלה הכרחית בשגרה ועל אחת כמה וכמה בשעת חירום כמו זו שאנו חווים, שבה היא אף עשויה להיחשב כדיני נפשות. הכישלון של משרד ההסברה ממחיש את אחת התופעות הבעייתיות והמזיקות ביותר בשירות הציבורי בישראל: ריבוי משרדי ממשלה עקב פיצול משרדים קיימים או הקמת משרדים חדשים, תופעה שהתעצמה בממשלות האחרונות.

במכתב ההתפטרות שלה, דיסטל-אטבריאן הדגימה את הבעיות העיקריות שנגרמות בשל כך. מעבר לבזבוז מיותר של כספים על המשרד החדש, הבעיה העיקרית היא פיזור הסמכויות בנושא ההסברה בין משרדים רבים. כך, לדבריה, פעילויות ההסברה בזירה הבין-לאומית פוזרו בין לפחות ארבעה משרדים: משרדי רה"מ (מערך ההסברה), החוץ, התפוצות וההסברה. התוצאה הטבעית היא שמשרדים ממשלתיים שונים מקדמים במקביל ובלא תיאום הדדי תכניות שונות ואף סותרות.

מעבר לכך, כפי שציינה השרה לשעבר לגבי משרדה – לוקח זמן רב עד שמשרד חדש מקבל תקציבים ומגייס כוח אדם ראוי. אפשר כמובן להעביר יחידות שלמות ממשרדים ותיקים – כמו, בממשלה הנוכחית, העברת הרשות לקידום מעמד האישה מהמשרד לשוויון חברתי למשרד החדש לקידום מעמד האישה. אך לחוסר יציבות כזו מחירים כבדים. היחידה שעוברת צריכה להתחיל לפתח היכרות עם המשרד החדש, להעביר התקשרויות, מערכות מחשוב, קיזוזים תקציביים, הסכמי ניגוד עניינים חדשים ועוד – שינויים מינהליים שרק הוצאתם לפועל כמעט ומשביתה עובדי ציבור לתקופה ממושכת.

הצורך בשינוי מבנה הממשלה נדון בשנים האחרונות במספר הזדמנויות בפורומים ממשלתיים: הוא נדון בוועדה לשינוי כלכלי-חברתי בראשותו של מנואל טרכטנברג ב-2011, ובאותה שנה החליטה הממשלה על הקמת צוות שימליץ בין השאר על "צמצום ואיחוד יחידות ומשרדי ממשלה חופפים". הדו"ח המסכם של הצוות הזה הוגש לראש הממשלה ולמזכיר הממשלה בחודש מרץ 2015, וכשנה לאחר מכן החליטה הממשלה להקים צוות בין-משרדי במטרה לבחון את הדו"ח ולגבש לממשלה המלצות. בפועל, כידוע – דבר לא השתנה. מספר משרדי הממשלה המשיך לגדול: מ-18 משרדים ב-1961, 21 משרדים ב-1984, 29 משרדים ב-2015 ועד 35 משרדים כיום. גם במבט השוואתי, מספר משרדי הממשלה (וגם מספר השרים) בישראל גבוה במיוחד.

הסיבה העיקרית להמשך הגידול במספר המשרדים היא כמובן פוליטית – משרדים חדשים מוקמים כדי לספק משרות לחברי כנסת בודדים ולשותפות קואליציוניות. כל הניסיונות להגביל בחוק את מספר שרי הממשלה, ובכך גם את מספר המשרדים, בוטלו.

יש אפוא צורך בחשיבה שונה. פתרון אחד, שהציעו גם חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה, הוא להרחיב את השימוש במודלים שבהם מכהן יותר משר אחד במשרד ממשלתי – למשל שני שרים שכל אחד מהם אחראי על נושא אחר, או שר בכיר וכמה שרים משניים באותו משרד. כך יוכל ראש הממשלה לחלק משרות רבות של שרים בהתאם לצרכים הפוליטיים – אך מבלי להגדיל את מספר משרדי הממשלה. מודלים אלה קיימים כבר היום בחלק מהמשרדים – במשרדי רה"מ, הביטחון, החינוך והמשפטים מכהן יותר משר אחד. זהו בוודאי אינו הפתרון האופטימלי: גם משום שריבוי השרים בעצמו עולה כסף ופוגע בהתנהלות הממשלה, וגם, כפי שאפשר לראות במשרד הביטחון כיום עם גלנט וסמוטריץ', משום שכהונה של שני שרים באותו משרד עלולה ליצור קונפליקטים ביניהם. אך במבט כולל, ייתכן שאם הפתרון הזה ימנע הקמת משרד ממשלה נוספים – הוא הרע במיעוטו. 

אבל בסופו של דבר, גם המודל הזה לא ימנע את המשך הגדלת מספר משרדי הממשלה אם הפוליטיקאים לא יגלו אחריות ציבורית. גם הציבור חייב להבין זאת, ולהעניש ולתגמל פוליטיקאים בבחירות בהתאם. אפשר לקוות שהטראומה שחווה ישראל בימים קשים אלה – לרבות התוצאות הברורות של החלשת השירות הציבורי – תתרום לכך. התפטרותה של שרת ההסברה וסגירת המשרד הם צעד ראשון בכיוון.