החלשת השירות הציבורי היא חלק ממחיר קריסת הקונספציה

בשעה שבחמישה משרדי ממשלה אין מנכ"ל מכהן ושלמרות שלוש שנות קורונה אין תרגולת עבודה בחירום וניהול דיגיטלי שוטף, אין זה פלא שהשירות הציבורי במלחמת "חרבות ברזל" נפגע אנושות וכך גם היכולת שלו לספק מענים רלוונטיים. נוכח המהלכים האחרונים שפגעו במגזר הציבורי, חייבים לפעול לשינוי המצב בהקדם למען שיקום החוסן החברתי.

Photo by Amit Shabi/POOL

רבות דובר על קריסת הקונספציה בשדה הביטחוני ועל כשל מערכתי בהבנת האויב, אולם גם כשבוחנים את השירות הציבורי והתנהלותו בימים אלה מתגלה קונספציה שקרסה.

בשנים האחרונות מעמיק השיח על אודות הימצאותה של ישראל במשבר משילות חמור. יכולת הממשלה להוציא לפועל מדיניות היא תנאי הכרחי וחשוב ליעילות המערכת הציבורית, לאמון הציבור, לתחושת רווחה של תושבים ועוד. אולם למרבה הצער התמקד הדיון הפוליטי-ציבורי-תקשורתי על משילות בישראל בהיבט הצר של מינוי מקורבים ושל נאמנות לעומד בראש הפירמידה.

עוד לפני הקמת הממשלה ה-37 בלט הצורך לחזק את השירות הציבורי בישראל, לנוכח האתגרים המערכתיים המורכבים והקשיים שמולם הוא ניצב. אבל מאז הקמת הממשלה אנו עדים למהלכים רבים (הצעות חקיקה והחלטות בדרג הממשלתי) שהתוצאה המעשית שלהם – גם אם לא בהכרח כוונתם מלכתחילה – היא החלשת השירות הציבורי, במיוחד דרך פגיעה בעצמאות ובמקצועיות שלו.

אפקטיביות של שירות ציבורי מקצועי ועצמאי חיונית גם בעתות שגרה, לפיתוח אסטרטגיה רחבה וקביעת כיווני מדיניות, למיסוד מנגנונים ושגרות עבודה שיאפשרו למערכת הממשלתית לעבוד כ"מכונה משומנת". חשיבות שגרות העבודה הללו מתחדדת שבעתיים בעתות משבר ומלחמה: היכולת לקיים הערכת מצב בזמן אמת, לתכלל מענים הוליסטיים ולתת שירות מיטבי לאזרחים. אולם במציאות שבה בחמישה משרדי הממשלה אין כלל מנכ"ל מכהן, שבה הערכת המצב האסטרטגית האחרונה פורסמה בשנת 2015 ושבה למרות שלוש שנות קורונה אין תרגולת עבודה בחירום וניהול דיגיטלי שוטף – אין זה פלא שהשירות הציבורי נפגע אנושות, וכך גם היכולת שלו לספק מענים רלוונטיים.

סקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה באוגוסט האחרון הצביע על כך ש-38% מהציבור לא מרוצה מהשירותים שהוא מקבל מהממשלה, ביחס לממשלות קודמות. יותר משליש מהאזרחים הרגישו שהמהלכים של החלשת השירות הציבורי פוגעים באופן ישיר בטיב המענים והשירות שהם מקבלים. נתונים אלו מתכתבים עם הנסיגה המתמדת של אמון הציבור במוסדות ובממשל, כאשר רק ל-18% מהישראלים יש אמון בנבחרי הציבור שלנו.

הנתונים הללו התקבלו לפני פרוץ המלחמה, בטרם אזרחיות ואזרחים ישבו נצורים במקלטים במשך שעות, ולאיש מהממשלה לא היה עבורם מענה; לפני שמשרד ההסברה איבד את הרלוונטיות שלו (ובהתאמה השרה התפטרה) לטובת יוזמות אזרחיות שגייסו משפיענים בישראל ובעולם; לפני שנשמעה מילה מכיוונם של שרת המשימות הלאומיות ואנשי משרדה - אם אי פעם הייתה משימה לאומית דחופה, חשובה ורחבת היקף, האם היא לא מתבקשת עכשיו? ואף לפני הריאיון המביך של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שהאשים בעקיפין את המסיבה ברעים באזלת היד של המערכת ולבסוף התנצל על דבריו.

ישראל ציינה החודש 50 שנים למלחמת יום הכיפורים, מלחמה שנצברה בתודעה הציבורית שלנו ככשל מערכתי וכקריסת קונספציה. בניתוח רטרוספקטיבי, טבע ד"ר צבי לניר את המונח "פער רלוונטיות" (Relevancy Gap)  - הפער ההולך וגדל בין הקצב המהיר של השתנות המציאות לבין מערכת המושגית בהקשר של ניתוח המלחמה.

אנחנו ניצבים בפני פער רלוונטיות ענק: הקונספציה שמנהלת את הממשלה שלנו לא מספקת את הסחורה. המציאות משתנה, השירותים הציבוריים נפגעים וקורסים כתוצאה מהמגמה והמאמץ המתמשך של החלשת המגזר הציבורי, פעם אחר פעם. השתקה, ריסוק סמכויות, העדר התייעצות עם דרג מקצועי, מינויים עם הטיה פוליטית, מלחמות טריטוריה ומגוון צעדים פופוליסטיים. פגיעה זו גרמה לכך שאין בעל בית מתכלל.

את ניהול המשבר הנוכחי לקחו על עצמם האזרחים ביוזמות מקומיות. יש לי עמיתים וחברים רבים בתוך המערכת הציבורית, כל אחד מנסה לסייע ברמה הנקודתית, אך המצב הזה מצביע על המגמה הכללית של החלשת המנגנון הציבורי. התפיסה הזו חייבת להשתנות. יש לעודד שירות ציבורי מקצועי, אובייקטיבי, יעיל ועצמאי. שירות ציבורי שאמנם לא יוכל להחזיר את הגלגל אחורה, אך לפחות יהיה מוכן למשימות המורכבות והגדולות שעוד לפניו: שיקום וחיזוק החוסן החברתי-לאומי שלנו תוך כדי ואחרי המלחמה.