הדגלים במחאה נגד הממשלה מבטאים ציונות חדשה ומעודכנת
מספר גדל והולך של ישראלים תופס את המאבק על חירות וצדק כביטוי לזהות הציונית שלהם. הם נאבקים על ערכים אלה לא למרות שהם ציונים אלא בגלל שהם ציונים.
Photo by Avshalom Sassoni/Flash90
כבר עשרות שנים מספרים לנו הוגי דעות, פוליטיקאים ועיתונאים שיש ניגוד בלתי ניתן לפשרה בין לאומיות לבין ליברליות או, בגרסה המקומית, בין לאומיות יהודית לבין דמוקרטיה. אבל אחד הדברים המרתקים והמפתיעים שהמחאה הנוכחית לימדה אותנו הוא שבתנאים מסוימים לא רק שאין ניגוד בין השניים אלא להפך, הנאמנות הלאומית מחזקת את המחויבות לערכים ליברליים ודמוקרטיים. הדגל היהודי-ציוני הוא-הוא דגלה של המחאה, שנישא בגאווה מעל הקריאות לשוויון, הגינות וצדק. זאת ועוד, באופן שלא ניתן היה לחזות מראש, מסתיימות חלק גדול מההפגנות והעצרות בשירת התקווה, שנתפסת בהקשרים אלה לא כדרך להביע ולחזק את האתנוצנטריות היהודית (כמאמר המבקרים במהלך השנים), אלא כדי להביע ולחזק את הרצון בחברה חופשית ושוויוניות יותר. הדגש בראשם של השרים איננו על "נפש יהודי הומיה" אלא על "להיות עם חופשי בארצנו".
שמא יטען הטוען שהשימוש הזה בסמלים הלאומיים הוא ציני, כאילו המפגינים לא באמת מזדהים עם הדגל שהם מניפים באדיקות, ועם ההמנון שהם מקפידים לשיר, כאילו הם נוהגים כך רק משום שהדבר מסייע למחאה. אבל אילו רבבות המפגינים למען שוויון וחירות, או המפגינים הפוטנציאליים שהמארגנים מנסים לגייס, היו אדישים לדגל, לא ברור איך השימוש הציני והאינסטרומנטלי בו היה יכול לעבוד. מעבר לכך, כל מי שמשתתף באירועי המחאה בחודשים האחרונים יודע עד כמה טענה זו מנותקת מהמציאות. אי אפשר שלא לחוש את ההתרגשות האותנטית בקהל בעת שירת התקווה ואת ההתלהבות מהקריאות לחברה צודקת וחופשית דווקא בתוך ים של דגלים כחול-לבן.
איך להסביר זאת? התשובה היא שהאופן שבו הנאמנות הקבוצתית משפיעה על רגשותיהם ועל התנהגותם של חברי הקבוצה איננו קבוע, אלא תלוי בתפיסתם לגבי זהותה של הקבוצה וייעודה. אם זהות זו נתפסת ככוללת מחויבת לזכויות אדם, אזי פעולה לשם הגנה על זכויות אלה עשויה להיתפס כביטוי מובהק של ההשתייכות הקבוצתית, לא כחריגה ממנה או כאיום עליה. הדבר המופלא שקורה במחאה הוא שאכן מספר גדל והולך של ישראלים תופס את המאבק על חירות וצדק כביטוי לזהות הציונית שלהם. הם נאבקים עליהם לא למרות שהם ציונים אלא בגלל שהם ציונים.
המחאה ניפצה לא רק את המיתוס לגבי ההשפעה המזיקה של מחויבות ציונית על מחויבות לזכויות אדם, אלא גם מיתוס נוסף, העוסק בהשפעה המזיקה כביכול של מחויבות לצבא – מיליטריזם בשפת המבקרים – על דאגה לזכויות ולערכים ליברליים. "אחים לנשק" הוא אחד מגופי המחאה הבולטים ביותר, והוא מרכז עשרות חיילים וקצינים במילואים, שמשקיעים ימים ולילות בארגון המחאה. הם במפורש ובמודע מביאים למחאה את הניסיון הצבאי שלהם ברמה הארגונית, היצירתית והביצועית. גם במקרה שלהם, הזהות-העצמית שלהם כחיילים וקצינים לא רק שאינה פוגמת במחויבות שלהם לדמוקרטיה, אלא להפך: הם מפרשים את הזהות שלהם כאנשי צבא כמחייבת הגנה על המדינה כמדינה דמוקרטית, לא רק על קיומה הפיזי.
לאופי היהודי-ציוני של המחאה נגד הממשלה, בתוספת ההיבט הצבאי הנזכר, יש מחיר; הוא מקשה על האזרחים הערבים ליטול בה חלק. הים של דגלים כחול-לבן והרטוריקה היהודית והציונית עושה את ההשתתפות שלהם לכמעט בלתי אפשרית. אבל ראשית, גם אילו העצרות בקפלן היו נטולות סמלים ציוניים הן כנראה לא היו מושכות אליהן ערבים רבים. שנית, בהתחשב בעוצמת הסמלים הנ"ל בקידום המחאה, לוויתור על השימוש בהם היה מחיר גבוה מבחינת האפקטיביות שלה. שלישית, גיוס הזהות היהודית-ציונית למחאה כדי להגביר את המחויבות לחירות ושוויון עשוי לפעול באופן מפתיע לטובת הציבור הערבי. כאשר יהודים-ישראלים יתרגלו לראות את הזהות היהודית-ציונית שלהם כמחייבת נאמנות לשוויון וחירות, הם עשויים להתייצב עם הדגל כחול-לבן באום אלפחם, לא כדי לעורר מדנים ושנאה אלא כדי להביא מסר של כבוד ותקווה.
מסקנת הדברים היא שהדרך הנכונה להפוך את ישראל למדינה ליברלית ומוסרית יותר איננו באמצעות החלשת הסמלים הלאומיים והזהות היהודית-ציונית, אלא באמצעות הטענתם, או הטענתם מֵחדש, בנאמנות חירות, צדק ושוויון. אם נרצה, אין זו אגדה.
המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"