מריצוי הקואליציה ועד הרס אמון הציבור: ארבע הערות על תקציב המדינה 2024-2023
ההתמקדות בכספים הקואליציוניים אינה נקיה מפוליטיקה, אך חיבורה לתקציב המדינה צובע את כולו כפוליטי ופוגעת בלגיטימציה שלו. גם ריבוי הפעולות לטובת בוחרי הקואליציה אינו תורם לאמון הציבור בממשלה אלא פוגע קשות באמון הציבור ובנכונותו לשתף פעולה עם רשויות המדינה.
Photo by Yonatan Sindel/Flash90
ניתוח כלכלי ופוליטי של תקציב והשלכתו על השירות הציבורי הוא דבר מתבקש, אולם יש גם כמה תובנות התנהגותיות שחשוב להציף.
ראשית, היעדר ההפרדה בין הרשות המחוקקת והמבצעת, הוצף לאחרונה בהקשר המשמעת הקואליציונית שבעטיה הרשות שהמחוקקת מתקשה לפקח על הרשות המבצעת. אולם בהקשר של התקציב לחיבור בין שתי הרשויות, יש סכנה הפוכה שבה בהליך אישור התקציב הנוכחי, עיקר תשומת הלב של הממשלה שבנתה אותו, הוא דווקא ריצוי הקואליציה שבכנסת. מקובל לראות בחברי הכנסת כנציגים של שולחיהם ובממשלה ככזו המחויבות לכלל הציבור. יש סיבה שאנחנו משלמים מיסים לממשלה ולא לכנסת, מתגייסים לצבא שמופעל על ידי הממשלה ולא על ידי הקואליציה ומתחנכים תחת משרד שמופעל גם הוא על ידי הממשלה. מובן כי גם ההתמקדות בכספים הקואליציוניים אינה נקיה מפוליטיקה, אך חיבורה לתקציב המדינה צובע את כולו כפוליטי ופוגעת בלגיטימציה שלו. להערכתי יש מעט אנשים שיודעים מהו גובה תקציב המדינה אך יש מעט אנשים שלא יודעים מה גובה הכספים הקואליציוניים.
חשוב להבין כי התגובה של הציבור, נגזרת מציפיות. כך לדוגמה, אם רוכל בשוק בטיול בחו"ל יפאר במילים ריקות תכשיט שהוא מנסה למכור, האמון בו לא ייפגע באותו אופן מאשר אם רופא ישתמש באותם מילים ריקות ביחס לתרופה. מהממשלה מצפים להתנהג באופן שונה מהכנסת, ולפיכך הטשטוש שנוצר ביניהם אחראי לחלק מהסנטימנט השלילי לתקציב המדינה הנוכחי.
הערה שניה, נוגעת לתפיסה השגויה, לפיה ברגע שעיקרון הכספים הקואליציוניים קיים, הרי שהביקורת עליו (על גובה הכספים או מטרותיהם) היא צביעות. אין ספק שלעיתים העיקרון חשוב מהמחיר. עם זאת, גם למחיר יש משקל גדול בשיפוט הציבורי של פעולות מסוימות. חשבו למשל היעדרות של יום מהעבודה ללא הודעה למעביד, לעומת היעדרות דומה של שבועיים - האם התגובה שלנו לא תהיה שונה, אף שבשני המקרים אותו עיקרון הופר?
ההערה השלישית, נוגעת למה שמכונה בשיח הפופולרי "הפוליטיקה של הבייס". המשמעות היא שכדי להיבחר לא צריך לרצות את כלל הציבור אלא מספיק לרצות מעל ממחצית הציבור. גם אם טקטיקה זו יעילה מבחינת קמפיין בחירות, אי אפשר להתעלם מההשלכה שלה על אמון הציבור שסבור שתקציב המדינה אמור לשרת את כולו. למשל, השקעה בתקנים לרופאים ובניית בתי חולים, הם נושאים שנהנים מקונצנזוס רחב ויכולים לסייע בקבלת לגיטימציה מכלל הציבור לתקציב. ללגיטימציה זו חשיבות עצומה. מחקרים השוואתיים מוצאים קשר בין לגיטימציה לבין תשלומי מס, סולידריות, כבוד לשלטון החוק ועוד. הממשלה חייבת את הלגיטימציה הזו כדי למשול באופן אפקטיבי, וחייבת לפיכך להשקיע מאמץ כדי להעביר תקציב שיזכה לאהדה של כמה שניתן מן בציבור.
ולבסוף, אמון קל יותר להרוס מאשר לבנות. יחסי אמון בחברה הינם מורכבים ובמסגרתם נדרש הציבור בישראל להפקיד בידי הממשלה את עתידו הכלכלי והפיזי, וכך גם ביחס לעתיד ילדיו. באווירה הנוכחית, ריבוי של פעולות, שתופסות תשומת לב ציבורית אך לא נתפסות כפועלת לטובת כלל הציבור, אלא לטובת בוחרי הקואליציה, פוגע קשות באמון הציבור. באופן זה, הפגיעה בלגיטימציה של הממשלה עשויה לדרוש שנים רבות של שיקום שבהם תידרש הממשלה להוכיח כי היא פועלת משיקולים רחבים. למרבה הצער ככל שהקיטוב בחברה גדל, קטן התמריץ לממשלות לנסות ולשקם פגיעה זו באמון הציבור.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"