האם נסיקתו של גנץ בסקרים מסמנת את שובו של האתוס הצבאי לפוליטיקה?

דומה כי התמיכה העכשווית בגנץ מבטאת את החזרה לערך המקצוענות השקולה, המכירה במגבלות הכוח ובצורך להפעילו בתבונה. היא הידהדה בעיקר כששר הביטחון יואב גלנט , הדמות השקולה ועתירת הזכויות הצבאיות, עמד בפני פיטורין כדי לרצות את הכוחות האחרים בממשלה.

צילום: עודד קרני

הנסיקה בתמיכה בסקרים במחנה הממלכתי, ובמיוחד במידת התאמת מנהיגה בני גנץ לתפקיד ראש הממשלה (לא זכור לי אם ומתי היה בעשור האחרון ואף יותר מישהו זכה בתמיכה רבה מנתניהו בסקרים אלה), מעלה את השאלה האם האתוס הצבאי שב לתפוס מקום מרכזי בפוליטיקה הישראלית? מאז ראשית שנות ה-2000, בשל שינויים פוליטיים תרבותיים וחברתיים, שינויים באופי העימות הצבאי (עימותים א-סימטריים), ובהשפעתם של כללי צינון, שהותירו את הגנרלים מחוץ לשדה הפוליטי עד שזוהרם התעמעם, ניכר פיחות בערך של השירות בצמרת הצבא בפוליטיקה הישראלית. בעבר ראשי המטה הכללי ״צנחו״ או נסקו במהרה למשרות שרים בכירות (במיוחד, אך לא רק, למשרת שר הביטחון) ואף לראשות הממשלה (יצחק רבין, אהוד ברק). מפלגות חיפשו גנרלים ואף התהדרו בהם (אריאל שרון בליכוד) ובמקרה של פריימריז זכו הגנרלים להצלחות כבירות (יצחק מרדכי, אהוד ברק).

בשני העשורים האחרונים כשלו גנרלים רבים בהתמודדויות הפנים-מפלגתיות. אפילו כאשר שלושה רמטכ״לים חברו כדי להחליף את השלטון ברשימת כחול לבן (בני גנץ, משה יעלון, גבי אשכנזי) הם לא הצליחו להוציא תוצאה טובה מתיקו. בלט במיוחד הפיחות במעמדם של אנשי הצבא בקרב רבים ממצביעי הציונות הדתית, האוונגרד של הימין הישראלי ואולי אף של מדינת ישראל. אם בראשית שנות ה-2000 הם התלהבו מתת-אלוף אפי איתם, ואם רק לפני שנים מעטות הם העריצו את יוצא הסיירות נפתלי בנט, הרי שבבחירות האחרונות עמדו בראשם אחד ששירת שירות מקוצר בשוחות הקריה - ואחר שלא שירת כלל.

דומה כי התמיכה העכשווית בגנץ מונעת בין היתר משובו של האתוס הצבאי: של היוקרה שבשירות שמעורבת בהפגנת אהבת המדינה עד כדי נכונות להראות כ״פראייר״. גם כשנתניהו היתל בו, גם כשקמפיין הליכוד הכתים אותו במיני האשמות וגם כשנאמני נתניהו ירקו עליו, גנץ ניקה את הרוק ולא נבהל מהגשם. הממלכתיות שאינה תואמת לעידן הרעיל של הרשתות החברתיות זכתה לעדנה. מדובר גם בשובה של המקצוענות השקולה, המכירה במגבלות הכוח ובצורך להפעילו בתבונה. השיבה הזו התרחשה כאשר התברר כי ההבטחות לשנות את המציאות על ידי ערעור על תפיסות הביטחון המקובלות של מי ״שבאו מבחוץ״ אינן מגובות במעשים ובתוצאות, ועוד יותר מכך כאשר

דווקא שר הביטחון, הדמות השקולה ועתירת הזכויות הצבאיות, עמדה בפני פיטורין כדי לרצות את הכוחות האחרים בממשלה.

כדי לתת תשובה למצב זה ולאובדן התמיכה באגף המתון והממלכתי בליכוד ייאלץ נתניהו לא רק לבלוע את הצפרדע ולא לפטר את יואב גלנט, אלא, לפחות בטווח הקצר, להבליט אותו. אין לו אישיות אחרת עם אשראי ביטחוני דומה. בטווח הארוך, כמובן, יש לצפות להתחשבנות. נתניהו לא מטפח יורשים אלא נאמנים. על כך יכול יעלון להעיד.