מות הרב אדלשטיין הוא שלב נוסף בהיעלמות מנגנון "גדול הדור"

לראשונה, זהותו של המנהיג הליטאי הבא אינה ברורה מאליה, כך שגם כשיוכר כמנהיג עמדתו תהיה חלשה יותר משל קודמיו. בעוד שגדולי הדור המסורתיים נטלו על עצמם לא רק את הכוח שבתפקיד, אלא גם את האחריות הנובעת ממנו, המבנה הנוכחי שבו מרכזי הכוח נעים במהירות מחצר לחצר גורם לכך שהכוח מתרכז בפועל בידי העסקנים שמחזיקים בסמכות ללא אחריות.

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

קצת לפני השעה עשר, בבוקר יום שלישי, פורסמה הידיעה.  גדול הדור הליטאי, מרן הגאון הרב גרשון אדלשטיין זצ"ל נלקח לבית עולמו. לא עברה שעה ובקבוצות הוואטספ החרדיות החלו לעבור הודעות וצילומי מסך המעידים על גלישת מלחמות הירושה לזירה חדשה לחלוטין עבור הציבור החרדי – ויקיפדיה. ערכי הוויקיפדיה של היורשים הפוטנציאליים שוכתבו מיידית על ידי חסידיהם והותאמו להתפתחויות. על אחד נכתב כי: "מאז פטירתו של הרב גרשון אדלשטיין הוא משמש כמנהיג הציבור החרדי-ליטאי." חסידיו של האחר, צנועים יותר קבעו כי: "לאחר פטירת הרב אדלשטיין הוא המועמד המוביל להנהגת הציבור החרדי-ליטאי." ואילו על השלישי פסקו חסידיו כי הוא: "מונה למנהיג הציבור הליטאי ונשיא מועצת גדולי התורה של מפלגת דגל התורה."

השכתוב המיידי של הערכים הוויקיפדים ביחס למועמדים לירושה, יחד עם הודעות הוואטספ הספקולטיביות, מלמדים על היקף חדירת האינטרנט לציבור החרדי, אולם לא בכך נעסוק בטור זה. לבד מהמבוכה הכרוכה במלחמות ירושה פומביות עוד בשעה בה עוסקים בארגון סדרי הלוויה, תחרות השכתובים ממחישה היטב את משבר ההנהגה של הציבור החרדי הליטאי.

מאז פטירת הרב שך בשנת 2001 הלכה ודעכה ההנהגה החרדית. בראשית שנות ה-70 עלה הרב שך להנהגת הציבור החרדי הליטאי, ומאז לא נח לרגע. הוא ביסס את הכוח והדומיננטיות הליטאית באמצעות הקמת מפלגה - "דגל התורה" וביטאון – "יתד נאמן". הוא אף היה שותף פעיל בהקמתה של מפלגת ש"ס בשנים 1984-1983 ובשנים הראשונות נחשב כאחד משני מנהיגיה הרוחניים, לצד הרב עובדיה יוסף. בשנותיו האחרונות, בשל מצבו הבריאותי, נבצר ממנו להמשיך ולהנהיג את הציבור, כך שיורשו, הרב אלישיב, החל דה-פקטו לשמש בתפקיד כבר באמצע שנות ה-90. סמכותו של הרב אלישיב נבעה ממעמדו ההלכתי כ"פוסק הדור" ודוקטרינת "דעת תורה" הייתה במלוא תוקפה גם בזמנו, אולם הוא, מצדו, עשה רושם של מי שלא חפץ במיוחד בנטל ההנהגה.

לאחר פטירתו של הרב אלישיב בשנת 2012 עברה ההנהגה לידי הרב שטיינמן. בתחילה היה נדמה שהמערכת מתייצבת תחת הנהגה שקולה ואחראית, אולם עמדותיו נתפסו כפשרניות בעיני חלק מהציבור. הסכמתו, גם אם בשתיקה, שאפשרה את הקמת הנח"ל החרדי, הייתה בבחינת סקנדל עבור הרב אוירבך, שפרש והקים את ה"פלג הירושלמי". הייתה זו למעשה הפעם הראשונה שבה באופן רשמי סמכותו הבלעדית של "גדול הדור" הייתה תחת מתקפה. הרב חיים קנייבסקי, שזכה להילה מיוחדת בשל בקיאותו ושקידתו האגדתיות בתורה, תקף את הרב אוירבך במילים חריפות שכמותן לא נשמעו מעולם בספירה החרדית, בשל התנערותו של הרב אוירבך מעקרון הכפיפות לסמכות יחידה של מנהיג הדור המגלם את "דעת תורה".

לאחר חמש שנים בלבד, בשנת 2017, נפטר הרב שטיינמן זצ"ל. לראשונה בעולם הליטאי חלקו שני מנהיגים את הירושה – הרב קנייבסקי והרב אדלשטיין. להוציא כמה מתחים בין אנשי החצר של הרב קנייבסקי לבין אנשי הרב אדלשטיין, ההנהגה הכפולה עבדה טוב יחסית. ככלל, המנהיג הדומיננטי היה הרב קנייבסקי, ולבד מחריקה בתקופת הקורונה - בה הרב קנייבסקי פסק כי אין לסגור תלמודי תורה (בתי ספר לבנים) בשום פנים ואופן ואילו הרב אדלשטיין סבר שיש להישמע להוראות מערכת הבריאות וכי אין לפתוח תלמודי תורה - המערכת תפקדה היטב.

לאחר פטירת הרב קנייבסקי זצ"ל בשנה שעברה ופטירתו של הרב אדלשטיין עתה, עומד הציבור החרדי בפני סיטואציה חדשה שכמותה הוא לא ידע. ראשית, ניתן להצביע על שינוי מהותי בכך שלראשונה זהותו של המנהיג הבא אינה ברורה מאליה, כך שגם כשיוכר כמנהיג עמדתו תהיה חלשה יותר משל קודמיו. הוא לא בחזקת המובן מאליו אלא "ההוא" שבסופו של דבר הפך למנהיג. שנית, הפעם קל יותר להבחין בבעיה שעד עתה הייתה סמויה מן העין – בעיית היציבות.

כל מערכת זקוקה ליציבות על מנת לתפקד, ומערכות ההנהגה על אחת כמה וכמה. בעוד שהרב שך הנהיג את הציבור כ-23 שנה והרב אלישיב כ-17 שנה, הרב שטיינמן שימש רק כחמש שנים כמנהיג יחיד, ואילו הרב קנייבסקי הנהיג כארבע שנים והרב אדלשטיין כחמש שנים וחצי מתוכן רק כשנה וחצי כמנהיג יחיד. מרכזי הכוח נעים במהירות מחצר רבנית אחת לאחרת, מה שמוביל לכך שבפועל הכוח מתרכז בידי העסקנים.

בעבודת הדוקטורט של יאיר הלוי "מהפכת החרדיות החדשה בשנות השבעים" (שעתידה לראות אור בקרוב כספר עיון), הוא מראה כיצד עד שנות ה-70 הייתה החרדיות מעורבת בישראליות ומנהיגיה היו עסקנים שנבחרו על ידי הציבור. בשנות ה-70 התחולל מהפך והציבור החרדי הפך ל"חברת הלומדים" שבראשה עומדת סמכות מוחלטת עליה לא ניתן לערר – גדול הדור, שיש לציית לו כיוון שהוא מנהיג מכוח "דעת תורה".

בשנים האחרונות אנו עדים במידה רבה לאדי הדלק האחרונים של מהפכת שנות ה-70. אמנם מהפכת "חברת הלומדים" עדיין שרירה, קיימת ונותנת את הטון המרכזי, אולם לצדה הולכות ומתפתחות קבוצות חרדיות הדומות יותר לחרדיות שלפני מהפכת ראשית שנות ה-70, ומנגנון "גדול הדור" המנהיג ביד רמה - הולך ונעלם.

עם זאת, אין להקל ראש בבעייתיות הנשקפת מהדינמיקה במערכות הכוח החרדיות. בעוד שגדולי הדור המסורתיים נטלו על עצמם לא רק את הכוח שבתפקיד, אלא גם את האחריות הנובעת ממנו, המבנה הנוכחי שבו מרכזי הכוח נעים במהירות מחצר לחצר גורם לכך שהכוח מתרכז בפועל בידי העסקנים, אולם הם אינם נושאים באחריות אלא חוסים בצל מטריית "דעת תורה" המסוככת עליהם. אין דבר יותר מסוכן מאשר סמכות ללא אחריות.

ימים יגידו מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו. מכל מקום, מי שלא יהיה (או יהיו), יש לקוות שיאריך ימים על ממלכתו, וינהיג את הציבור החרדי בתבונה לקראת האתגרים הקשים שעומדים בפניו ובפני המדינה כולה.

המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"