רק חיזוק הכנסת יבצר את הדמוקרטיה הישראלית

שליטת הממשלה בכנסת באמצעות הרוב הקואליציוני מתאפשרת בשל שיטת הבחירות הארצית ושיטות בחירת המועמדים במפלגות. לאף רוב זמני או מקרי בפרלמנט אין לגיטימציה לפגוע בעקרונות יסוד דמוקרטיים ובכללי המשחק שעליהם הם מושתתים, ולכן יש לחזק את הכנסת ואת יכולת הפיקוח שלה על הממשלה.

ההפיכה המשטרית שעומדת לפתחנו תוביל בפועל לכך שרק רשות אחת לבדה, הממשלה, תחזיק את מרב הסמכויות השלטוניות. במאבק להשארת הרשות השופטת חזקה כך שתוכל להגביל את עוצמת הממשלה נדמה ששכחנו, או גרוע מכך, השלמנו עם העובדה שהרשות המחוקקת חלשה אל מול הממשלה. כדי לאפשר שלטון דמוקרטי תקין ולמנוע מצב שבו לרשות אחת ניתן כוח בלתי מוגבל לא מספיק להילחם רק על עצמאותה של הרשות השופטת. חשוב גם לחזק את הכנסת ולוודא כי במערכת הפוליטית בישראל יש שלוש רשויות נפרדות ומתפקדות שלכל אחת מהן סמכויות משלה ויכולת להגביל את שתי הרשויות האחרות.

כל שלטון דמוקרטי מורכב משלוש רשויות שלטוניות המבוססות על מערכת של איזונים ובלמים. האיזונים מתייחסים לחלוקת הכוח בין שלושתן, כך שהכוח אינו מרוכז רק ברשות אחת, והבלמים מתייחסים לכך שלכל רשות יש יכולת להגביל את השתיים האחרות. כך, בעצם, המערכת הדמוקרטית מגינה על עצמה מפני פגיעה ברוב מקרי או רוב זמני, ומוודאת כי הרוב (בין אם בבית המשפט, בפרלמנט או בממשלה) לא ישתמש בכוחו לרעה. במערכת היחסים בין הרשויות, לרשות המחוקקת יש מקום מיוחד - מדובר בגוף השקוף והייצוגי ביותר, בו נשמעים הקולות של נציגי הציבור על כלל רבדיו, בין אם הם מיוצגים בקואליציה או באופוזיציה. לרוב אמנם יש  כוח רב יותר בפרלמנט, אך גם למיעוט יש כוח שבא לידי ביטוי בעיקר בפיקוח על הממשלה. בישראל דווקא הרשות המחוקקת היא החלשה ביותר מבין השלוש, וההפיכה המשטרית שמבקשת לרסק את הרשות השופטת לא תחזק את הכנסת ואת נבחרי הציבור המכהנים בה, אלא רק את הרוב המיוצג בה אשר נשלט על ידי הממשלה.

חולשתה המבנית של הרשות המחוקקת בישראל נובעת משליטת הממשלה בה באמצעות הרוב הקואליציוני. אמנם השיטה הפרלמנטרית נהוגה במדינות רבות, אך בישראל שליטת הממשלה  ברוב הקואליציוני חזקה מאוד. הדוגמה הבולטת לכך היא המנגנון הממשלתי של ועדת השרים לענייני חקיקה, שבפועל, חורצת את גורלן של הצעות החוק הנידונות בכנסת. הסיכוי של הצעת חוק לעבור את שלבי החקיקה בכנסת ללא תמיכת הוועדה (שדיוניה נעשים בדלתיים סגורות!) הוא אפסי. חשוב להדגיש שמנגנון ממשלתי זה, שעוסק הן בחקיקה ממשלתית והן בחקיקה פרטית, כמעט ולא קיים במדינות דמוקרטיות אחרות. יתר על כן, טרם כינונן של שלוש הממשלות האחרונות היינו עדים למנהג שמוכיח בצורה הברורה ביותר את דריסת הרגל של הממשלה בענייניה של הרשות המחוקקת - חקיקת בזק לפני השבעת הממשלה שנועדה לעגן את סעיפי ההסכמים הקואליציונים. חוקים אלו עוברים טרם השבעת הממשלה, ללא כל דיון ציבורי או דיון מהותי בכנסת, תוך קבלת פטור מחובת ההנחה הנדרשת להצעות חוק פרטיות (פרק זמן של 45 ימים לפחות ממועד הנחת הצעת החוק עד להצבעה עליה), וחמור מכך – הם כוללים גם שינויים בחוקי יסוד ובכך מפרים את כללי המשחק הדמוקרטיים בפוליטיקה הישראלית תוך כדי המשחק הפוליטי עצמו.

שליטתה הגבוהה של הממשלה בכנסת, באמצעות הרוב הקואליציוני, מתאפשרת בעיקר בגלל שיטת הבחירות הארצית ושיטות בחירת המועמדים במפלגות שיוצרות מחויבות גבוהה בין חברי הכנסת למנהיגי מפלגתם. נבחרי ציבור אינם נבחרים על ידי הציבור באופן ישיר, בניגוד למדינות דמוקרטיות בעלות שיטה עם רכיב אזורי דוגמת בריטניה, ארצות הברית וגרמניה, או בעלות רכיב הצבעה אישי (פתק חצי-פתוח) כפי שנהוג במדינות כגון דנמרק, הולנד, שוודיה ונורווגיה. התוצאה היא שחברי הכנסת מחויבים לגוף ששיבץ אותם ברשימה המפלגתית (הנהגת המפלגה/חברי המפלגה/מרכז מפלגתי וכו') ולא לכלל הציבור שבחר אותם בבחירות לכנסת. במדינות שבהן ישנו רכיב אישי לבחירת נציגי ציבור לפרלמנט נוצר מאזן בין המחויבות של חברי הפרלמנט למפלגתם ובין מחויבותם לציבור שהם מייצגים באופן ישיר. בנוסף, בישראל ישנו שימוש בחוק הנורווגי שמאפשר לשרים להתפטר מתפקידם כחברי כנסת ובכך להכניס נציגים אחרים ממפלגתם לכנסת. אמנם החוק הנורבגי מוסיף עוד חברי כנסת הפנויים לעבודה פרלמנטרית, אך הוא גם מאפשר לאותם שרים לחזור חזרה לתפקידם כחברי כנסת. מנגנון ה"דלת מסתובבת" הזה מוביל לכך שנציגי הסיעה שנכנסו לכנסת בחסות החוק הנורווגי, הם חברי כנסת "על תנאי" שחבים את תפקידם לשרים ממפלגתם, ועלולים להיות "מפוטרים" אם לא יישרו קו עם החלטותיה של הממשלה.  

גם בבחינת יכולת הפיקוח של הכנסת על הממשלה ניכר כי הפרלמנט הישראלי חסר שיניים. הפיקוח על הממשלה הוא באופן טבעי מתפקידיה הבולטים של האופוזיציה, אבל  לרשות חברי הכנסת בישראל לא עומדים כלים משמעותיים שיאפשרו פיקוח אפקטיבי. הכלים הקיימים בארסנל שלהם לשם כך הם בחלקם אנכרוניסטיים ורובם בעלי השפעה מוגבלת מאוד. דוגמה לכך היא מנגנון השאילתות, אחד מכלי הפיקוח היחידים העומדים לרשות חברי הכנסת, אשר אינו מחייב את חברי הממשלה לספק מענה, ואכן, ניכר כי בשנים האחרונות יותר ממחצית מהשאילתות שמונחות על שולחן הכנסת כלל לא זוכות למענה. אמצעי פיקוח משמעותיים יותר, הקיימים לרשותם של חברי הכנסת, כגון זימון שרים או גורמים ממשלתיים לדיוני הוועדות, לרוב נשלטים על ידי חברי הקואליציה בלבד. מכיוון שלחברי האופוזיציה אין יכולת לבצע פיקוח ממשי בכנסת, במקרים רבים הם בוחרים לפנות לאפיקים המשפטיים, ואם תעבור החקיקה בנוגע להפיכה המשפטית, גם את זאת לא יוכלו חברי האופוזיציה לעשות.

חשוב להדגיש - הממשלה היא לא הריבון - הכנסת היא הריבון. בשיטה הקואליציונית הממשלה היא אסופה של הסכמות בין חלק ממייצגי הציבור. היא מחויבת לכלל הציבור, אך היא מייצגת רק חלק ממנו - את מי שבחר במפלגות המיוצגות בממשלה. באותה מידה שנבחרה קואליציה מסוימת יכולה היתה להיבחר גם קואליציה אחרת בהרכב שונה של מפלגות  שאף לה היה רוב. כך, לדוגמה, שיתוף פעולה בין יש עתיד, הליכוד והמחנה הממלכתי היה יוצר אף הוא רוב בכנסת, שסביר להניח היה בעל קווי יסוד שונים לחלוטין מאלו שמובילה הממשלה הנוכחית. גם לרוב היפותטי שכזה הייתה הלגיטימציה להנהיג מדיניות התואמת את תפיסותיו. עם זאת, לאף רוב זמני או מקרי בפרלמנט אין את הלגיטימציה לפגוע בעקרונות יסוד דמוקרטיים ובכללי המשחק שעליהם מושתתים עקרונות אלה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בשינויים קיצוניים כמו שמבקשת הקואליציה הנוכחית להעביר.

לו הקואליציה באמת הייתה רוצה לחזק את הדמוקרטיה ואת נבחרי הציבור, היא לא הייתה מנסה להשיג את המטרה הזאת על ידי  ריסוק המערכת המשפטית, אלא עושה זאת על ידי חיזוק הכנסת והמנגנונים הקיימים בה. מארז החוקים שהקואליציה מבקשת להעביר תוביל לשליטת הממשלה גם ברשות השופטת, בנוסף לרשות המחוקקת, ובכך  תייצר רשות שלטונית אחת עם כוח בלתי מוגבל. המצב שבו אנחנו מקבלים כמובן מאליו את דריסת הרגל הממשלתית בכנסת, ואת העובדה שבישראל ישנן כיום בפועל רק שתי רשויות חזקות ועצמאיות הוא חמור. אם אנו מבקשים לחזק את הדמוקרטיה הישראלית אסור לנו להסתפק רק בשמירה על עצמאותה של הרשות השופטת. אנו זקוקים לביזור הכוח השלטוני בין שלוש הרשויות, ובעיקר לחיזוק הכנסת ויכולות הפיקוח שלה על הממשלה.