למרות הבעיות, מתווה הנשיא מניח תשתית ראויה לרפורמה במשפט

המתווה אמנם מעגן בחוק יסוד את הזכות לשוויון וחופש הביטוי ושומר על מעמד היועמ"שים, אך מחליש את עילת הסבירות ומבטל את הווטו השיפוטי על מינויים לביהמ"ש העליון. האיזונים מחייבים את קידום המתווה כמקשה אחת.

Photo by Yonatan Sindel/Flash90

מתווה הנשיא מייצג ניסיון משמעותי לקדם הסדר חוקתי חדש בישראל. יש במתווה רכיבים רבים המאזנים זה את זה, באופן המאפשר שמירה על העקרונות של דמוקרטיה ליברלית, גם אם יש בו רכיבים בעייתיים מסוימים. האיזונים הללו מחייבים שהמתווה יקודם אך ורק כמקשה אחד.

ברמה החוקתית:

מצד אחד, המתווה מחליש במידה מסוימת את ההגנה על זכויות האדם משום שרק רוב של שני שלישים, בהרכב של 11 שופטים, יכול לבטל חוק של הכנסת (בניגוד לרוב רגיל כיום). מצד שני, הוא מחזק את ההגנה על זכויות האדם משום שהוא דורש עיגון בחוק יסוד של זכויות שאינן מעוגנות כיום: הזכות לשוויון והזכות לחופש ביטוי ומחאה, וכמו כן, אין בו פסקת התגברות, כך ש"המילה האחרונה" של בית המשפט נשמרת בכל הקשור לפרשנות ויישום חוקי היסוד.

כמו כן, המתווה מחליש, מצד אחד, במידה מסוימת את בית המשפט העליון משום שהוא קובע שאין ביקורת על תכנם של חוקי היסוד (בעוד שכיום זו אפשרות ובית המשפט דן לעתים בחוקתיות חוקי היסוד), ומצד שני, המתווה קובע תנאים קשיחים מאד לחקיקת חוקי יסוד ושינויים – רוב של 80 בכנסת אחת ו-70 אם מדובר בשתי כנסות עוקבות. זהו גם אחד ההישגים החשובים של המתווה: קיבוע כללי המשחק, וסוף לתזזית חקיקת חוקי היסוד ושינוי חוקי המשחק חדשים לבקרים.

המתווה כולל פשרה כואבת מבחינת הצד הליברלי באשר לשוויון, וקובע כי ייקבע הסדר מוסכם בנוגע לגיוס, שיהיה חסין מביקורת שיפוטית.

באשר למינוי השופטים:

המתווה מעניק הישג משמעותי למי שדרש ויתור של זכות הווטו של השופטים על מינויים לבית המשפט העליון. זה היה אחד הדגלים העיקריים בתומכי "הרפורמה המשפטית" – הטענה שהשופטים "ממנים את עצמם". לפי המתווה, מינויים לעליון יהיו ברוב של שבעה בוועדה שבה חברים 3 שופטים, 2 שרים, ח"כ מהקואליציה, 2 ח"כים מהאופוזיציה, ושני נציגי ציבור שממונים על ידי שר המשפטים בהסכמת הנשיאה. מכאן שלאף "גוש" לא יהיה רוב ויהיה צורך בהסכמה רחבה. לטעמנו עדיף היה לדרוש רוב גבוה יותר בוועדה למינויים לבית המשפט העליון מאשר 7 חברי הוועדה (כיום נדרש רוב של 7 מתוך 9, לא 11), אך גם המתווה שהוצע הוא סביר והוא גם שומר על שיטת הסניוריטי באשר לנשיא/ה. באשר למינויים לשאר בתי המשפט, נשאר על כנו הווטו המקצועי של נשיאת בית המשפט העליון.

באשר לעילת הסבירות:

גם כאן ישנו איזון: מצד אחד, החלשה של עילת הסבירות הרחבה כפי שהיא כיום, באשר להחלטות של הממשלה במליאתה (לא תהיה כל ביקורת על מינויים ועל מדיניות וכן החלשה באשר לפיקוח על החלטות השרים). מצד שני, עדיין נשארת ביקורת של עילת הסבירות בהקשר להחלטות הפוגעות בזכויות אדם, כמו גם ביקורת המבוססת על עילות אחרות של משפט מנהלי.

באשר ליועמ"שים והיועצת המשפטית לממשלה

מתווה הנשיא שומר על מעמדם המקצועי של היועצים המשפטיים ועל חוות הדעת המחייבת שלהם. ועם זאת, הוא מאפשר גמישות מבחינת סיום תפקיד היועמ"ש במצב של חילוקי דעות מהותיים במצבי קיצון. המתווה קובע עוד, כנקודת איזון באשר לחירות הממשלה להשפיע על חקיקה, שחוות הדעת של היועץ המשפטי לענייני חקיקה אינה מחייבת. כמו כן, הוא מאפשר לממשלה להציג את עמדתה בבית המשפט במקרה של חילוקי דעות מול היועצת המשפטית לממשלה.      

לסיכום, המתווה מניח תשתית ראויה לרפורמה שבאמת נדרשת בבית המשפט: קיצור הליכים, תוספת תקנים, גיוון השופטים וייעול המערכת.