20 שנה לאמנת גביזון-מדן: עד כמה היא רלוונטית כיום?
בזמן שהחוק הישראלי נעשה יותר דתי, המציאות הממשית במדינת ישראל נעשית יותר חילונית. מבחינה פוליטית המצב הזה נוח לשני הצדדים, אבל ההתנגדות הרבנית לכל פשרה צפויה לגבות מחיר ממשי מהציבור הדתי.
Photo by Tanya Dvoretskaya/Shutterstock
בחודש שבט תשס"ג, ינואר 2003, פורסם אחד ממסמכי המדיניות המקיפים ביותר על יחסי דת ומדינה בישראל. שמו הרשמי הוא "מסד לאמנה חברתית חדשה בין שומרי מצוות וחופשיים בישראל", אך הוא מוכר בקרב הציבור בשם אמנת גביזון-מדן, על שם שני מחבריו: פרופ' רות גביזון ז"ל והרב יעקב מדן. אף שבשיח הציבורי והפוליטי תופסת האמנה מקום של כבוד, בפועל אף אחת מההצעות המועלות בה לא הגיעה לכדי יישום. לרגל ציון 20 שנה לפרסום האמנה, אבקש במאמר זה לעמוד על הסיבות לכך, על מידת הרלוונטיות של האמנה לימינו, ומתוך כך להבין לאן מועדות פנינו בשנים הקרובות במערכת היחסים בין דת ומדינה.
אמנת גביזון-מדן הייתה המהלך האחרון והרציני ביותר בסדרה של ניסיונות, החל משנות ה-80, להסדרת יחסי דת ומדינה בישראל באמצעות אמנות חברתיות. ההיגיון הפנימי שעליו מושתתת האמנה הוא שהציבור היהודי בישראל מחולק לשני מחנות מרכזיים בשסע הדתי-חילוני, וכדי להסדיר את מכלול הסוגיות שבין דת ומדינה יש לחתור לפשרות מוסכמות בין שני המחנות. החלוקה לשני מחנות קוטביים היא מעט פשטנית מכיוון שישנו ציבור גדול, מסורתי ברובו, המצוי על הרצף. ועם זאת, במישור הפוליטי קשה לפקפק בכך שגם כיום המאבקים בנושא מתנהלים בין המחנה הדתי (המפלגות החרדיות והדתיות-לאומיות) ובין המחנה החילוני (מפלגות השמאל והמרכז) כשבתווך מפלגות הממעטות להציג עמדות בנושאי דת ומדינה.
שלושת הפרקים המרכזיים של האמנה עוסקים כל אחד בהרחבה בנושא מוגדר: הראשון – בשבות, אזרחות, מרשם וגיור; השני – במעמד אישי (נישואים וגירושין); והשלישי – בשבת. בנושא השבת מוצע באמנה לאסור כליל על פעילות מסחרית בשבת, ומנגד להתיר פעילות תרבות, בילוי ומסעדות, ואף לאפשר תחבורה ציבורית בשבת בצורה מופחתת ומוגבלת. בנושא המעמד האישי מוצע שהמדינה תכיר בנישואים אזרחיים ובנישואים דתיים לא אורתודוקסיים הנערכים בישראל, מלבד נישואים של בני אותו המין (בארץ ובחו"ל). מן העבר השני, מציעה האמנה שהגירושין – אף של הנישאים שלא על פי ההלכה – ייערכו על פי ההלכה האורתודוקסית בבתי הדין הרבניים, וכן שתבוטל ההכרה הגורפת בידועים בציבור.
הצעות האמנה בתחום השבות, אזרחות וגיור מורכבות למדי, אך בקצרה ניתן לומר כי ההצעה המרכזית היא להפוך את ההגדרה ליהודי בחוק השבות מהגדרה הלכתית - "מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר", להגדרה לאומית - "בן לעם היהודי", שבה נכלל גם בן לאב יהודי. כמו כן, האמנה מבקשת להכיר גם בגיורים הנערכים במסגרות לא אורתודוקסיות לצורכי חוק השבות ורישום (אלו מוכרים כיום מכוח פסיקת בג"ץ). מן העבר השני, בשעה שלפי המצב החוקי הנוכחי רשאים לעלות גם בני משפחה של יהודים ובהם נכדים, הרי שלפי הצעת האמנה הם לא יהיו זכאים לעלייה, שכן זכאות השבות תצומצם רק לאלו המוגדרים כבנים לעם היהודי.
האם המחנה החילוני יכול להסכים לאחת משלוש ההצעות המרכזיות של האמנה? אני סבור כי כיום הוא יראה בהן "הרעת תנאים" ולכן ידחה את שלושתן על הסף. הפעילות המסחרית בשבת התעצמה מאוד בעשורים האחרונים וסגירתה תיתקל בהתנגדות חילונית עזה. מדו-שנתון דת ומדינה של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2022 עולה כי שיעור הקניונים ומרכזי הקניות הפתוחים בשבת עומד כיום על 26%, בהשוואה ל-20% בשנת 2015, וסביר להניח שבעבר השיעור היה נמוך בהרבה.
מנגד, ה"רווח" החילוני מההסדר המוצע בתחום התרבות בשבת אפסי: לפי נתוני הדו-שנתון הנזכר, 98% מבתי הקולנוע, 82% מהמוזיאונים ו52% מהיכלי התרבות והתיאטראות פתוחים כבר כיום בשבת. ההצעה לתחבורה ציבורית מוגבלת אמנם תזכה לתמיכה חילונית, אך קשה לראות כיצד היא תביא להסכמה לסגירה הרמטית של המסחר, ובפרט שבשנים האחרונות החלו כמה רשויות מקומיות לספק חלופה חלקית לשירותי תחבורה ציבורית בשבתות. גם באשר לחוק השבות, השינוי האופרטיבי המשמעותי שמציעה האמנה הוא ביטל זכאות השבות של נכדים של יהודים, הצעה שכפי שניתן לראות ממש בימים אלו זוכה לביקורת ציבורית נוקבת מצד רובו של המחנה החילוני במדינה.
באשר למעמד האישי, אף שהציבור החילוני אינו מרוצה מכך שהמדינה לא מכירה בנישואים שלא ברבנות הנערכים בישראל, בפועל יש לו אלטרנטיבה המאפשרת הכרה בנישואים מסוג זה באמצעות נישואים אזרחיים בחו"ל, או זכויות זהות כמעט לחלוטין לאלו של נשואים על בסיס מוסד הידועים בציבור. מלבד במקרים חריגים, מי שמעמדו מוסדר באמצעות מסלולים אלה אינו נדרש לערוך הליך גירושין של קבלת גט בהתאם לכללי ההלכה בבתי הדין הרבניים. על רקע הביקורת הנוקבת כנגד בתי הדין הרבניים דומה שאין סיכוי ממשי שהציבור החילוני יסכים להצעת האמנה להעניק לבתי דין אלו מונופול על הליך הגירושין של כלל היהודים במדינה. יתירה מכך, גם לא סביר שהמחנה החילוני יסכים להצעת האמנה לשלול את ההכרה בנישואי בני אותו המין הנערכים בחו"ל.
לפי התפיסה המקובלת, הרואה את המאבק בענייני דת ומדינה כמשחק סכום אפס בין שני מחנות, הרי שאם המחנה החילוני מגלה התנגדות להצעות אמנת גביזון מדן, הציפייה היא שהמחנה הדתי יקפוץ עליהן כמוצא שלל רב. בפועל, גם המחנה הדתי מתנגד להצעות העולות באמנה, אולי אף בנחרצות גדולה יותר. הסיבה לכך היא שבניגוד למחנה החילוני, הבוחן בעיקר כיצד ההסדרים משנים את המצב בפרקטיקה, המחנה הדתי מתמקד בשימור המצב החוקי כך שלא ייתן לגיטימציה לפרקטיקות המנוגדות בעיניו ליהדות.
מאבקי השבת מדגימים זאת באופן מובהק: הגידול בהיקף הפעילות העסקית בשבת נעשה ברובו בניגוד לחוק האוסר להעסיק יהודים בשבת, מלבד חריגים בודדים שקיבלו היתר מיוחד משר הכלכלה. עסקי המסחר והתרבות אינם נמנים עם חריגים אלה, אך רובם מעסיקים בשבת יהודים. כמו כן, כמעט כל חוקי העזר העירוניים אוסרים על פעילות מסחר, ורובם גם אוסרים פעילויות בתחום התרבות. אלה מתרחשים בכל זאת, בשל היעדר אכיפה ממשלתית ומוניציפלית. המחנה הדתי מתקומם אמנם כנגד חילולי השבת, אך בעצמו מעדיף שלא לבצע אכיפה בנושא, מכיוון שהוא מבין שאין לו לגיטימציה ציבורית לכך. ובכל זאת הוא נאבק על מנת לשמור את החוק כלשונו כך שלא תינתן לגיטימציה חוקית לחילול השבת.
חוק המרכולים, שעבר בכנסת בשנת 2018, הוא שיקוף מצוין של המדיניות הזאת. מטרת החוק היתה להקשות על רשויות מקומיות לחוקק חוקי עזר המקלים על פתיחת עסקים בשבת, באמצעות התניית כניסת חוק העזר לתוקף באישור פרטני משר הפנים, שיינתן רק לצרכים חיוניים. החוק מנע אמנם מרשויות לשנות את חוקי העזר כך שיתירו פעילות של מרכולים בשבת, אך לא הביא לסגירה של מרכול אחד ברחבי הארץ בשבת. מכיוון שרשויות רבות "נתקעו" עם חוקי עזר ישנים שאינם תואמים את תפיסת עולמן, הרי שהן פשוט לא מבצעות אכיפה של החוקים. מכך ניתן להבין שמטרת חוק המרכולים לא הייתה למנוע חילול שבת, אלא למנוע חקיקה המתירה חילול שבת.
בראיון לרשת המקומונים "קו עיתונות" משנת 2017 אמר זאת שר הפנים דאז אריה דרעי במפורש. הוא סיפר כי סירב לאשר את חוק העזר העירוני החדש של תל אביב, אף שראש העיר שכנע אותו שהחוק החדש יביא לצמצום חילולי השבת בעיר. "אנחנו לא קבלנים של השבת", הסביר דרעי, "שבת אצלנו היא צו אלוקי ומתנה, אני לא רשאי לעשות חשבון ולשקול מה עדיף, שיסגרו 150 חנויות או לתת גושפנקא רשמית על ידי חקיקה שממשלת ישראל מכירה בזה שאפשר לפתוח חנויות בשבת".
על רקע דברים אלה ברורה ההתנגדות הדתית לקידום הצעות אמנת גביזון-מדן. בכנס לציון 20 שנה לאמנה שנערך לאחרונה במכון הישראלי לדמוקרטיה סיפר הרב דוד סתיו על כנס רבני צהר שבו נערך עימות בין הרב מדן לקבוצה של רבנים. הרב מדן טען שאם לא תקודם הצעתו, יגדל מספר החנויות הפתוחות בישראל בשבת. "שייפתחו", ענו לנו הרבנים, "אבל אתה אל תחתום על נייר שמתיר חילול שבת". בדומה לכך, במאמר שפרסם כנגד האמנה בכתב העת "צהר" הסביר הרב שלמה אבינר את התנגדותו בכך ש"אי אפשר לוותר על קוצו של יוד! ריבונו של עולם הוא א-ל קנא שאינו מתחלק עם א-להים אחרים, ואינו מסכים עם הפוסחים על שתי הסעיפים. העבודה הזרה הינה ותרנית".
ניתוח זה עוזר להבין מדוע המחנה הדתי עתיד להתנגד גם לשאר הצעות האמנה. בתחום הנישואים, אף שהצעתו של הרב מדן תחזק בפועל את המונופול הרבני על תחום הגירושין ואף תמנע כליל הכרה בנישואי חד-מיניים, המחנה הדתי יסרב לה מכיוון שהיא תכשיר באופן רשמי בחוק נישואים שאינם דתיים בישראל. גם בנושא חוק השבות, אף שהמחנה הדתי נאבק בימים אלה למען מחיקת "סעיף הנכד" בחוק השבות, אני צופה כי אם הדבר יהיה כרוך בביטול הקביעה בחוק כי ההגדרה של יהודי תואמת את ההגדרה ההלכתית, כפי שמוצע באמנה, המחנה הדתי יעדיף להותיר את החוק על כנו. בבחירה שבין הסמל (ההגדרה ליהודי בחוק) ובין הפרקטיקה (מי בפועל רשאי לעלות לארץ), המחנה הדתי עתיד לדבוק בסמל.
מחברי האמנה כותבים בדברי הפתיחה כי רוח האמנה "מחייבת הסכמות בנוגע לפרהסיא המשותפת", אך מכך בדיוק בורח המחנה הדתי בתחום הדת והמדינה: הוא אינו רוצה להגיע להסכמות בנוגע להסדר, ושאלת הפרהסיה המשותפת מטרידה אותו הרבה פחות משאלת ההסדר החוקי. "מבחנו הממשי של ההסדר החוקתי הוא במימושו ובאכיפתו", כותבים גביזון והרב מדן במבוא לאמנה, אך בעיני המחנה הדתי מבחנו הממשי של ההסדר החוקתי הוא באופן ניסוחו ולא באכיפה ובמימוש שלו.
הצגת עמדת המחנה הדתי באופן הזה אינה אינטואיטיבית לרבים, שכן דוברי מחנה זה בעצמם, בדרך כלל, אינם מציגים כך את הדברים. הם נוהגים להציג את החקיקה הדתית בנושאים כדוגמת שבת או חמץ, כחקיקה שמטרתה לשנות את המציאות בשטח ולא רק את ההסדר החוקי; ואת התנגדותם להצעות פשרה כדוגמת אמנת גביזון מדן הם מבססים גם על הטיעון שהצעות אלה יביאו לפגיעה באופי היהודי של המדינה ברמת השטח. ועם זאת, במבחן התוצאה וההתנהלות, וכשהם נדרשים להכריע באמת, ניתן לראות שהמניע הממשי והמרכזי שלהם הוא הרצון לצמצם ככל הניתן את הלגיטימציה החוקית למעשים הסותרים בעיניהם את היהדות וההלכה, אף אם לחקיקה זאת לא תהיה כל משמעות בשטח.
אם נרחיב מעט את הפריזמה מעבר לאמנת גביזון מדן, הרי שניתוח זה מהווה מפתח מצוין להבנת יחסי דת ומדינה בישראל בכלל: הדתיים מעצבים את החקיקה, והחילונים מעצבים את המציאות בשטח. בכל תחומי דת ומדינה, מלבד אולי תחום הקבורה, החוק בישראל רק הלך ונעשה דתי יותר ב-40 השנים האחרונות: הדוגמאות הבולטות לכך הן חוק איסור הונאה בכשרות שהעניק לרבנות מונופול בתחום הכשרות (1983); חוק חג המצות (איסורי חמץ) שאסר לראשונה על מכירת חמץ בפרהסיה (1986); תיקון לפקודת הנישואין והגירושין שקבע כי עריכת טקס נישואים וגירושין ללא רישום ברבנות מהווה עבירה פלילית שדינה מאסר של שנתיים (2013); וחוק המרכולים שהוזכר לעיל (2018). מנגד, המגמה בשטח היא הפוכה לחלוטין: הפרהסיה הציבורית בשבת ובפסח הינה חילונית יותר ויותר, שיעורי הנישאים בחו"ל והידועים בציבור מצויים בעלייה, לעומת שיעור הנישואים ברבנות המצוי בירידה; ומיזמי הכשרות והנישואים הפרטיים מתרחבים.
המחנה הדתי נוהג לתלות את הפער בין החוק ובין המציאות בשטח בפסיקות של בית המשפט העליון, אך דומני שברוב המקרים זהו תיאור לא מהימן. ראשית, היעדר האכיפה של חוקי השבת והמנוחה הוא תוצאה של מדיניות ממשלתית מכוונת ולא של פסיקה. בית המשפט מעולם לא מנע מהממשלה לאכוף את חוק שעות עבודה ומנוחה; להפך, בשנת 2017 הוא אף הורה לממשלה למנוע משחקי כדורגל בשבת, ככל שלא יינתן היתר רשמי להעסקת כדורגלנים בשבת.
בראיון לאתרN12 , ביולי 2022, הצהיר בצלאל סמוטריץ' בעצמו על תמיכתו במדיניות אי אכיפה של חוקי השבת: "מאוד חשובה לי השבת במרחב הציבורי ובפרהסיה, אבל אני לא הולך עכשיו להתחיל לסגור מרכולים בתל אביב, אני לא מחפש מלחמות דת. נכון, זה לא חוקי מצד אחד, אבל גם לא אוכפים מצד שני - חיים עם זה". גם בתחום החמץ, לשר הפנים (החרדי) סמכות למנות פקחי חמץ מתוך עובדי הממשלה, אך הוא כלל לא מממש אותה. הסיבה להיעדר האכיפה היא שמדובר בחוקים ללא לגיטימציה ציבורית והשרים הדתיים מבינים שאכיפתם תביא למחאה ציבורית רחבה ולערעור יסודות הקואליציה.
גם בתחומים שבהם המציאות בשטח שונה מלשון החוק בשל התערבות בית המשפט, כמו בתחום הנישואים, התמונה לא פעם מורכבת יותר משנדמה. המחנה הדתי כלל לא נאבק היום לביטול פסיקות בג"ץ בנושאי נישואים אזרחיים וידועים בציבור, מכיוון שהוא מבין היטב שהמצב שבו ישנם אנשים שאינם יכולים להינשא בישראל (כמו יהודי עם מי שאינו יהודי או פסולי חיתון) אינו סביר מבחינה דמוקרטית ולא יכול להתקבל על דעתם של מרבית אזרחי המדינה. במובן זה, בית המשפט מוציא את הערמונים מהאש עבור המחנה הדתי: הוא מאפשר להעניק לחילונים את מבוקשם (גם אם באופן חלקי) מבלי שהדתיים ייאלצו להתפשר על כך בחקיקה. בעיניי, לאור עמדות הציבור כיום ברור לחלוטין שאם בית המשפט לא היה יוצר את הקונסטרוקציות המשפטיות המאפשרות הכרה בנישואים שאינם על פי ההלכה, הכנסת והממשלה היו מוצאות את הדרכים לעשות זאת, כפי שהן מצאו בשנת 2018 את הדרך להתיר כדורגל בשבת בממשלת ימין-חרדים, לאחר שבית המשפט סירב להוציא עבורם את הערמונים מהאש בנושא זה.
החלוקה המתוארת בין החוק ה"דתי" והפרקטיקה ה"חילונית" איננה פשרה מוסכמת, אלא היא קרובה יותר למה שמכונה בכלכלה "שיווי משקל": המצב האופטימלי שהמערכת מתכנסת אליו בהינתן ההעדפות של השחקנים השונים. לכך צריך להוסיף שלשני המחנות יש גם רווחים פוליטיים נלווים ממצב זה. רווח אחד של המחנה הדתי הוא היכולת להעצים את הדה-לגיטימציה לבתי המשפט. רווח נוסף הוא היכולת להציג את המחנה החילוני והשמאלני כצבוע.
לדוגמה, בשנת 2015 עורר עמית סגל סערה ציבורית לאחר שתקף את מכירת החמץ בפסח בתל אביב בפרהסיה, וטען כי "מי שלא מכבד את החוק בפסח לא יכול לשאת את דגל שלטון החוק בשאר ימות השנה". סגל לא שאל מדוע שרי הפנים של ש"ס והליכוד לא משתמשים בסמכותם לאכוף את החוק, או מדוע לא מבטלים חוק שלא רוצים לאכוף. ספק עד כמה סגל עצמו תומך בחוק, אבל זה לא הפריע לו להשתמש בחוק כ"תחמושת" לצורך התנגחות פוליטית וחשיפת הצביעות של הצד השני. מנגד, הרווח הפוליטי של המחנה החילוני הוא היכולת "לנגן" על החששות של מצביעיו ממדינת הלכה והפיכתנו לאיראן, בו בזמן שבפועל המרחב הציבורי בישראל רק הולך והופך ליותר חילוני. דוגמה טובה לכך היא היקף הרעש וההמולה הציבוריים שעורר חוק המרכלים שהוצג כפסע מהפיכתנו למדינת הלכה, אף שלמעשה הוא לא השפיע כלל על פעילות המרכולים בשבת.
עיון בהסכמים הקואליציוניים הטריים מלמד שהמערכת הפוליטית עתידה לצעוד באותו מסלול גם בשנים הקרובות. המחנה החילוני, כהרגלו בקודש, תייג את ההסכמים הללו כצעד בהפיכתה של ישראל למדינת הלכה, אך בפועל אני מתקשה לראות כיצד הם ישפיעו על אורח הפרט של החילוני, בהיעדר סעיפים אופרטיביים בדבר חיזוק אכיפה. יש בהסכמים התייחסות לכמה חוקים דתיים חדשים שגם אם ייכנסו לספר החוקים, קשה לראות כיצד ישנו את המציאות בשטח.
כך למשל, ישנה בהסכמים התחייבות לחקיקת חוק שיאפשר לבתי חולים לאסור הכנסת חמץ לשטחם במהלך הפסח. הנושא נידון בבג"ץ במשך מספר שנים, ולאחר שהרבנות הראשית והמחנה הדתי, כהרגלם בקודש, סירבו לכל הצעת פשרה בנושא, קבע בג"ץ בשנת 2021 כי אין לבתי החולים הסמכה חוקית למנוע הכנסת חמץ לשטחם. המחנה הדתי פועל לקידום חוק שימנע הכנסת חמץ, אך סביר להניח שגם אם יועבר חוק, אכיפתו בפועל תהיה מינימלית. המציאות של מאבטחים המחטטים בתיקי הנכנסים בשערי בית החולים ומחפשים גרגרי חמץ עם גלאים מיוחדים יכולה לפרנס היטב את תסריטאי "ארץ נהדרת", אך לא סביר שתתרחש ברובם המוחלט של בתי החולים בישראל. לא אתפלא עם חוק כזה אפילו יגרום למחאת נגד חילונית של "הברחת" חמץ לבתי החולים, תוך העצמת התחושה של דיסידנטים חילונים הנלחמים במשטר ההלכה המאיים עליהם.
גם אנשי המחנה הדתי שתמכו בעבר במדיניות הדתית של הימנעות מכל פשרה, צריכים להבין שבמצב הנוכחי המדינות הזאת הרסנית, וזאת בשל שינוי אופי המאבק הדתי-חילוני. מרבית התחומים שאמנת גביזון-מדן נגעה בהם עוסקים בניסיון הדתי להשפיע על הפרהסיה הציבורית של המדינה, אך לא בשמירה על אורח החיים הדתי. חילוני שמתחתן בנישואים אזרחיים, רואה סרט בבית קולנוע בשבת, או אוכל חמץ במסעדה בפסח - לא באמת פוגע בשומרי מצוות. לעומת זאת, בשנים האחרונים רבים מהמאבקים בין דתיים לחילונים נוגעים למרחבים המשותפים הממשיים בין דתיים לחילונים, כדוגמת צה"ל ובתי החולים. החשש של דתיים מהכנסת חמץ לבסיסי צה"ל ולבתי החולים הוא חשש ממשי מפגיעה בכשרות המזון של הציבור הדתי, ולא עוד מאבק כללי על הפרהסיה. כיום, אם לא נגיע לפשרות פשוט לא נוכל לחיות ביחד באותו המרחב המשותף ומגמות ההפרדה בין דתיים וחילונים יתעצמו גם בצבא ובבתי החולים.
המונחים פשרה וקונצנזוס נחשבים כיום במחנה הדתי מילות גנאי, מאפיין של "מזרוחניקים" כנועים. קולות בולטים בקואליציה הנוכחית מדברים בפירוש על דריסה ורמיסה של המחנה הנגדי. באופן אישי אני סבור שהקולות הללו הרסניים לחברה הישראלית, אך חשוב להבהיר שבתחומי הדת והמדינה הם גם חסרי תוחלת במישור הפרקטי עבור המחנה הדתי. חוקים דתיים שיעברו ללא גיבוש קונצנזוס רחב יישארו אות מתה ולא ייאכפו. דוגמה חריגה לניסיון לגבש קונצנזוס הייתה הצעת חוק שיזם חבר הכנסת שלמה קרעי לפני שנה שביקשה לעגן את פקודת המטכ"ל בנושא החמץ בצה"ל, בעקבות עתירה לבג"ץ בנושא. מרבית החתומים על ההצעה היו חברי כנסת מהמחנה הדתי והליכוד, אך היו שותפים לה גם מירב בן ארי (יש עתיד) ומיכאל ביטון (כחול לבן), שאינם נמנים עם המחנה המכנה עצמו "אמוני".
על רקע הרוח הנושבת בממשלה, אותה תמצת יו"ר הקואליציה במשפט "לא סופרים אתכם יותר", אני מתקשה לראות בכנסת הנוכחית אפילו שיתוף פעולה פעוט מסוג זה. נראה שרוב המחנה הדתי כלל לא מעוניין בו. מדוע להתאמץ להעביר חוק ברוב של 80 חברי כנסת אם אפשר להעביר אותו גם ברוב של 61, הם שואלים, וממשיכים לחוקק חוקים דתיים נוספים שלא ייאכפו, ולא יסייעו לדתיים החשים שאורח חייהם נפגע בבתי החולים או בצבא. כך, למרבה הצער, דווקא כאשר אנו זקוקים באמת להסדר המושתת על קונצנזוס ברוחה של אמנת גביזון-מדן, אנו רחוקים ממנו יותר מאשר אי פעם.
המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"