המחאה נגד תכנית לוין הולידה את המחנה הליברל-דמוקרטי
ראשי האוניברסיטאות, כלכלנים בכירים ונציגי מוסדות שונים בחברה שיוצאים להפגין מדי מוצ"ש צופים בחרדה בהתנתקות החרדית מהחינוך הממלכתי וביוזמות ההפרדה המגדרית. ללא הנהגה פוליטית, החזון והייעוד כבר בפנים.
Photo by Gili Yaari /Flash90
עם תום מערכת הבחירות בנובמבר 2022 נראה היה שמחנה המרכז-שמאל עומד בפני שוקת שבורה. לא זו בלבד שהמחנה ספג מפלה אלקטורלית, למעשה, לא היתה שום אידאולוגיה שגיבשה אותו לכלל "מחנה". מערכות הבחירות האחרונות התנהלו סביב סוגיה מרכזית אחת: האם נתניהו יכול לכהן כראש ממשלה? אך "רק לא ביבי" היא סיסמה ולא תכנית מדיניות. "ממשלת השינוי" של בנט-לפיד התנהלה מתוך תפיסה שאפשר לנהל את המדינה ללא אידאולוגיה. למעשה, האידאולוגיה והערכים הפכו למילה כמעט גסה. שלא במפתיע התברר שאף שנפתלי בנט ויאיר לפיד יכולים להסתדר ביניהם מבחינה אישית, הרי שהפער בין מפלגותיהם גדול מדי. ממשלה שהתנהלה בתמיכת רוב קטן, וללא הסכמה אידאולוגית בין מרכיביה, נדונה כנראה לכישלון. יתר על כן, מיד לאחר הבחירות התברר גם שהעדר האידאולוגיה המשותפת מונע גם אפשרות לקיום אופוזיציה אפקטיבית. ולראייה, כמעט כל יוזמה לניהול מאבק נגד הממשלה המתגבשת נכשלה.
אלא שאז הגיעה תכניתו של יריב לוין למהפכה במערכת המשפט והבהירה שמחנה תומכי נתניהו אינו מסתפק בניצחון בבחירות. הוא מבקש לבצר את שליטתו במערכת המשפט באמצעות הכפפה שלה לקואליציה השלטת ופגיעה אנושה בעצמאותה. לפי פרסומים בעיתונות, התכנית המלאה - שטרם הוצגה - כוללת גם את ביטול המעמד החוקתי של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחיסול עצמאותו של היועץ המשפטי לממשלה. למעשה, מחנה הימין מבקש להחזיר את הגלגל לאחור יותר משנות דור.
מהפכת לוין טרם עברה בכנסת, אך כבר יש לה תוצאה ברורה אחת כלפי מחנה המרכז-שמאל. לא עוד מחנה השולל את המחנה היריב, אלא מחנה שלו מטרה ודרך: הצלת הדמוקרטיה הישראלית. באופן חסר תקדים, מאות אלפי ישראלים יוצאים לרחובות במוצאי שבת על מנת להגן על בית המשפט העליון. מוסדות שונים בחברה הישראלית, מראשי האוניברסיטאות ועד כלכלנים בכירים, מתייצבים כנגד הממשלה ומוחים בשם ההגנה על האיזונים והבלמים במערכת הדמוקרטית הישראלית. למחנה הזה יש אידאולוגיה. אולי כבר ראוי לשנות את שמו: המחנה הליברל-דמוקרטי.
המחנה הליברל-דמוקרטי צופה בחרדה כיצד הקואליציה המהפכנית תומכת בזכותו של המחנה החרדי הגדל והולך להתנתק מהחינוך הממלכתי וממילא משוק העבודה, ולהפוך את המרחב הציבורי לישראל למופרד בין גברים לנשים. הוא עומד המום אל מול המיזם הלאומני מבית מדרשם של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', הפועלים לסיפוח השטחים לישראל ולדיכוי המגזר הערבי, והוא נזעק אל מול התוכניות של אבי מעוז לקדם תפיסות עולם אנטי להט"ביות. המחנה הליברל-דמוקרטי מרגיש כי אורח החיים שלו מאוים ומעריך במידה של פסימיות ריאליסטית שאם יתממשו תחזיותיו, ילדיו לא ירצו לחיות במדינה שהוריו הקריבו את חייו למענה.
אלא שבנושא האידאולוגי, כמו בנושא האישי, בשלילת המחנה השני אין די. ההתגייסות הציבורית מציגה הזדמנות חד-פעמית, ובלתי חוזרת, לגייס תמיכה ציבורית בחיזוק זהותה הליברלית-דמוקרטית של מדינת ישראל. עיצוב זה צריך לכלול, לכל הפחות, הגבלות משמעותיות על כוחו של השלטון, וחיזוק ההגנה על זכויות האדם. במילים אחרות: קווי המחלוקת בחברה הישראלית משורטטים כעת מחדש – על הציר שבין ליברלים לריאקציונרים. על ציר זה, כלל לא ברור מי הוא הרוב ומי המיעוט.
המחנה הליברל-דמוקרטי טרם מצא לעצמו הנהגה פוליטית, אך הוא מצא לעצמו משהו חשוב הרבה יותר – חזון וייעוד. אם ישמור המחנה הליברל-דמוקרטי על חזון זה וישכיל לנסחו כהנעה למעשה, ולא רק כשלילת האחר, הרי שהבחירות הבאות כבר יהיו על המחלוקת האידאולוגית ולא על זו האישית, וכל תומך דמוקרטיה, מכל מחנה שהוא, צריך לשמוח על כך.
המאמר פורסם לראשונה ב"מעריב"