גיור ישראלי

מצע לדיון לקראת כנס ריבונות ורבנות מאת פרופ' ידידיה צ. שטרן

העובדות

העידן הגלובאלי מתאפיין בתנועות הגירה המוניות שנובעות מפערים ברמת חיים בין מדינות ומאינטרסים מגוונים, ובהם גם שיקולים מדיניים והומאניסטיים. מופעלים לחצים על שערי הכניסה למדינות מפותחות, אשר משתדלות לווסת את הזרם באמצעות חקיקה המבטאת מדיניות הגירה מתוכננת. עניין זה מקבל זווית מיוחדת בישראל, עקב חוק השבות המאפשר כניסה למדינה לכל יהודי וללא-יהודים שקשורים ליהודים בקשרי משפחה.

וביתר פירוט: החוק מקנה את זכות ההגירה לישראל לא רק ל"יהודי" (המוגדר כמי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר), אלא גם למי שנשוי ליהודי, מי שאביו יהודי (גם אם אימו איננה יהודיה), מי שהוא נכד של יהודי ומי שהוא בן זוג של ילד או של נכד של יהודי. כך, למשל, יהודי שנישא לפני שמונים שנה ללא-יהודיה, ונפטר לפני עשרים שנה, "מוריש" את זכות ההגירה האוטומטית לישראל לכל נכדיו ובני זוגם, גם אם הם ושני הוריהם אינם יהודים ובלי לבחון את שאלת הזיקה הסובייקטיבית שלהם לעם היהודי.

כתוצאה מכך, חיים כיום בישראל כ – 320,000 עולים שאינם יהודים על פי ההלכה היהודית. מידי שנה מתווספים אליהם כ- 8,000 עולים לא-יהודים חדשים. הריבוי הטבעי של קבוצה זו עומד על כ - 4,000 ילדים בשנה. בשנים האחרונות גדל החלק של העולים שאינם יהודים מקרב כלל העולים: על פי הערכות רווחות, מאז שנת 2000 כ – 80% מילדי העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר אינם יהודים על פי ההלכה.

הבעיה

הדין האישי של אזרחי ישראל נקבע על פי הדין הדתי. כיוון שהדת היהודית איננה מתירה נישואין עם מי שאיננו יהודי (ובהעדר נישואין אזרחיים מוכרים בישראל), העולים הלא-יהודים אינם יכולים להינשא ליהודים בישראל. היינו, הם פסולי חיתון עם מעל 75% מהאוכלוסייה. הם גם אינם יכולים להיקבר בבתי קברות יהודיים ומתעוררות שאלות נוספות כגון בעניין אימוץ ילדים. זוהי פגיעה קשה בזכויות האדם.

קיים גם היבט לאומי: ככל שגדל מספרם של העולים הלא-יהודים, כך גם מתחזקת המוטיבציה של דתיים ומסורתיים לקיים מגילות יוחסין שמבדילות בין מי שנחשב יהודי על פי ההלכה, לבין האחרים. התוצאה האפשרית היא פירוד היסטורי בעם, שקשה לצפות אם ומתי יוכל להתאחות.

בישראל חיה קבוצה גדולה של אנשים שהם יהודים מבחינה סוציולוגית – מדברים עברית כשפת אם, משרתים בצבא, מתחנכים במערכת החינוך הישראלית הממלכתית – אך אינם יהודים מבחינה דתית ומבחינת חוקי המדינה. שימור המצב יביא לטרגדיות אישיות ולאומיות שקשה לשערן מראש.

פתרון אפשרי - גיור

גיור מרצון של העולים הוא הפתרון המתבקש, התואם את האינטרסים שלהם ואת האינטרס הלאומי. ואולם, בפועל, מספר המתגיירים נמוך מאד ומגיע כדי 10%-15% מהגידול השנתי של בני הקבוצה. מהי הסיבה לכך?

רבים מהעולים הלא-יהודים מרגישים כיהודים. רק כ-10% מהם בוחרים להירשם בישראל כנוצרים. כשני שלישים מהם די-מעוניינים או מאד מעוניינים להרגיש חלק מהעם היהודי. אעפ"כ, הרצון להשתייך איננו מתורגם לביקוש אחר גיור. אם לפני העלייה ארצה, קרוב למחצית העולים מעוניינים בגיור, לאחר העלייה המספר יורד דרמטית ( ומגיע, לפי חלק מהמחקרים, רק  ל-6% מבני הקבוצה). אחת מהסיבות לכך היא הדרישות הגבוהות שמציבים בפני המתגיירים בעת הליך הגיור.

הרבנות הממלכתית בישראל, מכירה בגיור רק אם נערך על ידי בתי דין מסוימים. מטרת ההליך, שנמשך כשנה, היא העברת ידע למתגייר ובדיקת התאמתו לגיור מנקודת ראות דתית. לבדיקה שלושה היבטים מצטברים: היבט סוציולוגי – האם המועמד הצטרף לקהילה דתית? באיזו מערכת חינוך הילדים לומדים? קיימת דרישה שהגרים ישלחו את ילדיהם לבתי ספר דתיים. היבט פסיכולוגי – האם המועמד רואה עצמו כדתי? מהי המוטיבציה שלו להצטרפות ליהדות? היבט התנהגותי – האם המועמד מקיים מצוות (שומר שבת, אוכל כשר, שומר על קוד לבוש -כיפה, צניעות וכו')? מי שעומד בכל הדרישות הללו – לאחר בחינה בבית דין, נדרש, להשלמת הליך, לעבור ברית מילה ולטבול במקווה טהרה.  

בפועל, רוב העולים הלא-יהודים אינם מעוניינים בשמירת מצוות. הם רואים עצמם כמצטרפים ללאום, ולא לדת. הם אינם חפצים להיות שונים מהרוב היהודי החילוני בישראל ולא מבינים מדוע נדרש מהם מה שרוב היהודים אינם מקיימים בפועל. התוצאה היא שעל מנת להתגייר הם חייבים להתחזות. הדרך אל היהדות ואל ההתערות המלאה בלאום היהודי עוברת דרך שקר. אין פלא שכל כך מעטים מתגיירים.

שיקולי מדיניות הלכתית

קיימים שיקולים התומכים במדיניות גיור הלכתית מחמירה. דווקא משום שרבים רוצים להגר למדינת ישראל – חובה עלינו לקבוע קריטריונים ממשיים שיעצרו את השטף. האם אנו רוצים שגבולות הקולקטיב היהודי ייקבעו על ידי כוחות כלכליים וגיאו-פוליטיים? מדיניות גיור מחמירה תאפשר למנוע התפשטות, עד כדי היעלמות, של העולם היהודי אל תוך עולם גלובאלי.

מנגד, קיימים שיקולים התומכים במדיניות גיור הלכתית מקלה: ראשית, מנקודת ראות פנים-דתית, יש לחוש שהקשחת מדיניות הגיור תהפוך את הגיור הדתי למיותר. הולכת ומתבססת הבנה חדשה, שניתן להיכנס אל העם היהודי ללא הליך דתי, אלא בהליך שיעניק משמעות להיסטוריה ולתרבות היהודית. אפשרות זו ממשית דווקא במדינת ישראל, שבה יש ספירה ציבורית יהודית משמעותית שלא על בסיס דתי; שיש בה תרבות יהודית חיונית שאיננה דתית; שזהות יהודית חילונית עומדת במרכזה. זהו מצע נוח לביטול המונופול הדתי על גבולות הקולקטיב ולקבלה רחבה של המחשבה שהתייהדות יכולה להיות תהליך סוציולוגי-תרבותי. אנו עומדים בפני מהפכה בתולדות הגדרת גבולות הקולקטיב היהודי.

שנית, מנקודת ראות לאומית כוללת, חסימת שערי הגיור תביא להתפרקות העם לקבוצות משנה שאינן מכירות זו בזו, אינן מתחתנות זו בזו, וממילא יכולתן לתפקד כקבוצה לאומית אחת – תצטמצם.

שלישית, אם יתהווה בישראל סקטור גדול של יהודים לאומיים שאינם מוכרים על ידי הדת, יגברו הלחצים להפרדה בין דת ומדינה. יהיה קשה לשמר את מקומה המיוחד של הדת היהודית במדינה אם הבנים והנכדים של העולים, שייחשבו כבני הלאום היהודי, לא ייחשבו "יהודים" על ידי הדת.

רביעית, ללא טיפול עכשווי בסוגיית הגיור, תופעת ההתבוללות תהפוך לחזון נפרץ במדינת ישראל.  צאצאיו של כל אחד מאתנו יתחתנו עם מי שאינם יהודים על פי הדת.

השיקול החמישי עניינו ציונות וקליטה עלייה: כל תנועת עלייה, מכול מדינה בעולם, עתידה לעורר את השאלה של קליטה או של הרחקה של משפחות מעורבות. ככל שנקשה על הגיור, כך גם נקשה על העלייה. האם אנחנו רוצים למנוע עליה או ששומה עלינו ליישם במדינת היהודים מדיניות גיור שאיננה מוותרת על משפחות שיש להן עניין כן להצטרף אל היהדות?

כעולה מתיאור זה, ובהנחה הדתיים רוצים לשמר את הגיור כעניין דתי והחילונים והדתיים רוצים למנוע התפרקות הלאום, יש לבחון אם ניתן לאמץ מדיניות גיור שתהיה נאמנה למסורת ההלכה מחד גיסא, אך תפתח את שערי הגיור בפני העולים, כפי שהם, מאידך גיסא. אם הדבר אפשרי, מה נדרש לעשות כעת, מהבחינה הציבורית והפוליטית, כדי לממש את פוטנציאל הגיור ולפרק את המוקש המונח לפתחנו?

קראו את ההצעה לחוק גיור ממלכתי מאת ידידיה שטרן, שאול פרבר ואלעד קפלן