ביטול עילת הסבירות יחסום ביקורת על מינויים בכירים בממשלה ובקרה על החלטותיה

החלטות הממשלה עוסקות בין השאר בתקציבים של מיליוני שקלים ובהקמת גופים לאומיים. כבר כיום הביקורת עליהן מכוח עילת הסבירות מצומצמת מאוד וכך השאיפה לבטל אותה מבטאת רצון למשול ללא מעצורים.

Photo by Seth Aronstam/Shutterstock

שר המשפטים יריב לוין מתכוון לבטל את "עילת הסבירות" על ידי תיקון חוק יסוד: השפיטה והוספת סעיף לחוק, שיקבע כי "בית המשפט לא יתערב בהחלטות של הממשלה מטעמים של סבירות בשיקול הדעת". מה בעצם אומר הרצון של לוין לבטל את עילת הסבירות? הדיון על עילת הסבירות אפוף במילות קסם כמו "החלטה סבירה" או "מתחם של סבירות", שבמסגרתו ההחלטה של הממשלה יכולה לעמוד, אבל שאם היא חורגת ממנו, החלטתה תיפסל. האם מדובר באקטיביזם שיפוטי? הבה נראה מה הממשלה רוצה לעשות, שהוא לא סביר באופן קיצוני, ואז נוכל ללמוד מה מתכננים לנו האנשים שכל כך בוער בקרבם לבטל את עילת הסבירות:

בראש ובראשונה, מדובר בחסימה מוחלטת של היכולת לבקר מינויים בכירים של הממשלה. לפני הכל, הכוונה לשרים שהוגשו נגדם כתבי אישום או הורשעו בדין, ושכיום הדרך היחידה לבקר את מינויים הוא באמצעות עילת הסבירות. בישראל אין שום נורמה של תרבות פוליטית שבמסגרתה מי שמתנהלים נגדו הליכים פלילים עוזב את החיים הפוליטיים. בניגוד למדינות רבות בעולם, שבהם הגשת כתב אישום עוצרת את הקריירה של נבחר ציבור, הנבחרים שלנו מתעלמים לחלוטין בשנים האחרונות מכך שהוגש נגדם כתב אישום או אפילו מהרשעות וסבורים שסביר שהם ימשיכו לכהן. אז ישראל לא חריגה בעולם בהיקף הביקורת של בית המשפט בתחום זה: היא חריגה בעולם בכך שנבחריה לא מתעניינים בתוצאות של הליך פלילי, ואפילו עוסקים בדה-לגיטימציה שלו, על מנת להמשיך לאחוז בתפקידים בכירים בממשלה ובשירות הציבורי. ביטול עילת הסבירות על החלטות ממשלה יאיין את המנגנון היחיד שממתן מעט את ההצמדות לכיסא של נבחרי ציבורי שכאלה. הוא ישפיע על כל מערכת המינויים לתפקידים ציבוריים, ואין פלא שהוא מוצע יחד עם הצעה לפוליטיזציה מוחלטת של מינוי השופטים עצמם.  

אבל יותר מכך, ביטול עילת הסבירות הוא מניעת האפשרות של בקרה כלשהי על החלטות ממשלה. כאלה יש הרבה, מסוגים שונים, בהן החלטות של הממשלה שעוסקות בהקצאת משאבים ציבוריים ותקציבים בהיקפים של מיליונים, החלטות שעוסקות בהקמה של רשויות וגופים לאומיים, ועוד החלטות שלא רק קובעות את סדרי העדיפות של מי שנבחר, אלא שמחלקות את הקופה הציבורית ומשאבים ציבוריים באופן שכמעט ולא ניתן להעביר עליו ביקורת. אפילו היום, הביקורת על הממשלה מכוח עילת הסבירות מצומצמת מאוד, וכוחה של הממשלה בישראל כמעט שאינו מוגבל על ידי שום מנגנון בקרה אחר. מי ימנע מהממשלה להקצות משאבים רק לסקטור פוליטי מסוים? לחלק תמיכות רק לארגונים מקורבים? לקבוע מדיניות קרקעית מפלה ברמה לאומית? הרי בישראל, אין מנגנונים אחרים שיכולים לרסן את הממשלה, שאינם הביקורת השיפוטית. השאיפה לבטל את עילת הסבירות על החלטות ממשלה היא שאיפה למשול ללא גבול, ללא מתחם, וללא מעצור כלשהו בפני יכולת מוחלטת לחלוקה של משאבים וקבלת החלטות בלי בקרה על הכוח.

ביטול היכולת לבקר את שיקול דעתה של הממשלה יוביל למצב עניינים פשוט: במקום ששרים ופקידי ציבור יקבלו החלטות, כל עניין שהממשלה תהיה מעוניינת לתת לו חסינות מביקורת 'יועלה' לרמה של החלטת ממשלה, ואז הממשלה תוכל לעשות מה שהיא חפצה, בלי שבית המשפט יוכל להתערב. זו גם תהיה אשליה לחשוב שביטול עילת הסבירות על החלטות הממשלה ייעצר בהצעה הנוכחית. הוא יוביל לעוד ועוד תיקונים לחוק היסוד, באופן שיצמצם עוד תחומי פעולה של השלטון, אשר יהיו חסינים מביקורת. מה שאנו רואים עכשיו הוא 'שיטת סלמי': מתחילים בביטול עילת הסבירות על החלטות הממשלה וממשיכים לביטול הביקורת השיפוטית בכל מקום שיהיה לא נוח לשלטון.  

אז מעבר למטאפורות המעניינות על "מתחם הסבירות", זהו ניסיון להעלים את בית המשפט העליון מביקורת על הכוח. ובישראל, הכוח וההחלטות המשמעותיות ביותר לחיי האזרחים נמצא בהחלטות הממשלה.