ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה-37 | קידום החלת ריבונות ביהודה ושומרון
מימוש הסעיפים יגרום להטמעת שטחי יהודה ושומרון אל תוך מדינת ישראל במובן המשפטי והכלכלי-אזרחי.
Photo by Sraya Diamant/Flash90
התבוננות כוללת על קווי היסוד של הממשלה ועל ההסכמים הקואליציוניים עם מפלגות עוצמה יהודית והציונות הדתית מגלה מגמה ברורה של העצמת מהלך "הסיפוח הזוחל" של יהודה ושומרון אל מדינת ישראל.
קווי היסוד של הממשלה כוללים קביעה על פיה "לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל". סעיף 118 להסכם הקואליציוני עם הציונות הדתית קובע כי "ראש הממשלה יוביל לגיבוש וקידום מדיניות במסגרתה תוחל הריבונות ביו"ש, תוך בחירת העיתוי ובשקלול כלל האינטרסים הלאומיים והבינ"ל של מדינת ישראל".
סעיפים אלו אינם מחייבים, כמובן, החלת ריבונות מלאה ביהודה ושומרון, בוודאי לא באופן מיידי. אך הם מהווים מעין הצהרת כוונות של הממשלה החדשה בדבר כיוון הפעולה.
לאור הצהרת כוונות זו יש לקרוא גם שורה ארוכה של סעיפים בהסכמים הקואליציוניים אשר עוסקים בשינוי מדיניות ובהשקעות ביהודה ושומרון. כך למשל, ההסכמים עם הציונות הדתית ועם מפלגת עוצמה יהודית כוללים גם שורה של סעיפים העוסקים בקידום סוגיות קונקרטיות המעסיקות את המתיישבים הישראלים ביהודה ושומרון, ובהעברת כספים לטובתם. ההסכמות כוללות למשל הסדרה של "ההתיישבות הצעירה" (הכוונה למאחזים בלתי מאושרים ו"שכונות" לא מאושרות ביישובים ותיקים) (סעיף 119 להסכם עם הציונות הדתית); תוכנית חומש לפיתוח ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון (סעיף 123); 1.6 מיליארד ש"ח לסלילת כבישים ביהודה ושומרון (סעיף 129); הסדרת רישום המקרקעין ביהודה ושומרון (סעיף 139); החלה של חוק אוויר נקי ביהודה ושומרון (סעיף 96 להסכם עם עצמה יהודית); הגנה על אתרי מורשת יהודים ביהודה ושומרון (סעיף 97) ועוד. סעיף 21.6 כולל התחייבות ברורה ל"השוואת החקיקה" ביהודה ושומרון לזו שבישראל.
מימוש, אפילו חלקי, של סעיפים אלו יביא להעמקה ניכרת של השליטה הישראלית ביהודה ושומרון, ובעיקר להטמעת שטחי יהודה ושומרון אל תוך מדינת ישראל במובן המשפטי והכלכלי-אזרחי. מדיניות זו, ככל שתמומש, עלולה להגביר את הביקורת הנשמעת נגד ישראל במישור הבין-לאומי. ראוי לזכור זאת במיוחד על רקע עמדתה של ישראל, המובעת בפורומים בין-לאומיים, על פיה טרם הוכרע המעמד הסופי של יהודה ושומרון. התמיכה החזקה בהתיישבות ביהודה ושומרון עלולה להקשות מאוד על ישראל בזירה הבין-לאומית, לרבות בהתמודדות עם החקירה הפלילית שנפתחה בבית-הדין הפלילי הבין-לאומי, ובהליך הצפוי בבית הדין הבין-לאומי לצדק בשאלת המשמעויות של כיבוש ארוך טווח, לרבות בהקשר של ההתנחלויות.
מעניין לציין, כי לשון ההסכמים מעידה כי מנסחיהם מודעים לקושי שמציבים דיני התפיסה הלוחמתית של המשפט הבין-לאומי למדיניות שמעדיפה את התושבים הישראלים ביהודה ושומרון על-פני תושבי השטח הפלסטינים הנהנים ממעמד של "אזרחים מוגנים" (protected persons בלשון אמנת ז'נווה הרביעית). ואמנם, לשון ההסכמים מדגישה כי ההשקעות השונות ייעשו "לטובת כלל התושבים ביו"ש" וכי ההסכמות השונות נועדו להביא ל"הקלה על חיי היום יום של יהודים וערבים ביו"ש".
שילוב של שתי הנקודות הבעייתיות שתוארו לעיל – העמקת השליטה ביהודה ושומרון ופיצול שרשרת הפיקוד הצבאית – משתקף גם בסוגיית העברת האחריות על הייעוץ המשפטי לתיאום הפעולות בשטחים ולמנהל האזרחי מן הפרקליטות הצבאית לאגף היועץ המשפטי למערכת הביטחון. העברה זו קבועה בסעיף 21 בנספח ג' להסכם עם מפלגת הציונות הדתית. כפי הנראה, מנסחי ההסכם סבורים שמערך הייעוץ המשפטי הנוכחי של הפרקליטות הצבאית מקשה על קידום המהלכים להעמקת השליטה הישראלית ביהודה ושומרון. החשש מהמהלך הנוכחי הוא כפול: ראשית, חשש להעדפה של צורכי האזרחים הישראלים באיו"ש ללא איזון עם צורכיהם וזכויותיהם של התושבים הפלסטינים המתגוררים באיו"ש, בדגש על אזור C, תוך פגיעה בזכויותיהם כ"אנשים מוגנים" הנתונות להם מכוח התפיסה הלוחמתית של המשפט הבינ"ל. שנית, יצירת בקיעים במדיניות, המעוגנת בחוק, לפיה הייעוץ המשפטי לצה"ל צריך להינתן באופן בלעדי על-ידי הפצ"ר.