ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה-37 | חוק החמץ

איסור על הכנסת חמץ הוא פגיעה בזכותם של יחידים לחירות ובאוטונומיה של הרצון הפרטי, כמו גם פגיעה בחופש מדת, ואולי גם בפרטיות. הסעיף המוצע סותר את הקריאה וגם לא ברור אם ישיג את יעדו.

Photo by Hadas Parush/Flash90

סעיף 116 להסכם הקואליציוני עם יהדות התורה קובע כי "הממשלה תחוקק חוק המסמיך את מנהלי בתי החולים לאסור הכנסת חמץ לבתי החולים בחג הפסח". הוא שולב בהסכם בעקבות התנגדות הסיעות החרדיות לפסק-הדין בבג"ץ 1550/18 עמותת הפורום החילוני נ' שר הבריאות (2020). בפסק הדין נקבע כי למנהלי בתי חולים אין סמכות לאסור על הכנסת חמץ וכי סמכויות ניהול בתי-חולים אינן כוללות קביעת איסורים גורפים על הכנסת חמץ על ידי יחידים לבית החולים. איסור על הכנסת חמץ הוא פגיעה בזכותם לחירות ובאוטונומיה של הרצון הפרטי, כמו גם פגיעה בחופש מדת, ואולי גם בפרטיות. בפסק הדין נקבע כי "פגיעה זו היא קשה במיוחד מבחינת אדם המאושפז בבית חולים, נוכח התנאים שהביאו להימצאותו שם מלכתחילה". פגיעה זו גם קשה ביחס למי שאינם יהודים ולסגל העובדים של בתי החולים. בשל כך נקבע כי לא ניתן להגביל הכנסת חמץ בלי שתינתן לכך הסמכה מפורשת של המחוקק; וממילא, הסמכה מפורשת כזו חייבת להיות למטרה ראויה והפגיעה בזכויות - מידתית. 

פסק הדין של בג"ץ כלל קריאה להסדרת הנושא בדרך של פשרה וליצירת חלופות שיאפשרו לכל האזרחים לנהוג לפי אורחותיהם בחג הפסח. החוק המוצע סותר את הקריאה האמורה. לא ברור גם שישיג את יעדו, שכן ספק אם הסמכות לאסור טומנת בחובה את הסמכות מרחיקת הלכת של מאבטחים לחיטוט בתיקו או בבגדיו של אדם למטרות של שמירת כשרות המקום, שהן בתחום המובהק של פרטיותו.