ריבוי משרדי הממשלה לא רק מבזבז כסף אלא פוגע בכולנו

בהנחה שממשלות מרובות-שרים הן גזירת גורל מתמשכת, צריך לחשוב איך "לחתוך הפסדים" ולמזער את הנזק המשילותי שהן גורמות לו.

צילום: אבי אוחיון/לשכת העיתונות הממשלתית

המשא ומתן להקמת הממשלה ה-37 נכנס לשלביו האחרונים וכבר עתה מסתמן שהיא תכלול מעל 30 שרים. למספר כה גדול של שרים אין הצדקה של ממש מלבד אילוצים קואליציוניים וכיבודים פוליטיים. בעשור הראשון מרובה-האתגרים מנו ממשלות ישראל 16 שרים לכל היותר. אלא שבשני העשורים האחרונים חל זינוק במספר השרים, שהגיע לשיא ראשון בממשלת נתניהו השנייה (2009, 30 שרים) ולשיא שני בממשלת נתניהו-גנץ (2020, 34 שרים).

הנזק כתוצאה ממספר כה גדול של שרים אינו מתבטא רק בבזבוז כספי ציבור. הוא גם פוגם ביעילות הדיונים במליאת הממשלה ובתהליכי קבלת ההחלטות. אך המחיר הכבד ביותר של ריבוי שרים הוא "עידוד" יצירתם של משרדי ממשלה חדשים. סיבה עיקרית לכך היא ששרים נרתעים לכהן בתואר "שר בלי תיק", הן בשל התדמית הציבורית השלילית שהתואר הזה נושא עמו והן משום הרצון להיות מופקדים על תחום ביצועי. יש אפוא קשר מובהק בין העלייה במספר השרים לבין הִתְרבות מספר המשרדים הממשלתיים: בשנת 1961 היו בישראל 18 משרדי ממשלה, ב-2001 המספר צמח ל-23 ובממשלת נתניהו-גנץ פעלו לא פחות מ-35 משרדים!

כך "נולדו" בין היתר המשרד לשיתוף פעולה אזורי (1999), המשרד לפיתוח הנגב והגליל (2005), המשרד לנושאים אסטרטגיים (2006) והמשרד לענייני מודיעין (2009). אף זכורים המשרדים הקיקיוניים שהוקמו בממשלת נתניהו-גנץ: המשרד לקידום ולחיזוק קהילתי, משרד משאבי המים, המשרד להשכלה גבוהה ומשרד הדיגיטל הלאומי ("הסייבר"). ארבעת המשרדים הנ"ל אמנם בוטלו על ידי הממשלה היוצאת, אך מסתמן שבממשלה הנכנסת שוב יהיה זינוק במספר המשרדים.

הבעיה נעוצה בכך שכל משרד חדש אינו פועל בחלל ריק: הוא מספח אליו סמכויות, יחידות ואגפים ממשרדים קיימים, והדבר מחבל בעבודה של הדרג המקצועי. ריבוי משרדים ופיצול משרדים קיימים לתתי-משרדים שעוסקים בתחומים חופפים יוצרים ביורוקרטיה כבדה, מסרבלים את תהליכי קבלת ההחלטות ויוצרים תחרות על תחומי אחריות באופן שפוגע בטיפול יעיל ורציף בנושאים חשובים.

דו"ח מ-2015, שהסתמך על שני מדדים בינלאומיים, מצא מתאם חזק בין מספר משרדי הממשלה לבין יעילותו של המגזר הציבורי. כלומר, צמצום משרדי הממשלה צפוי להגביר את יעילות הממשלה והמגזר הציבורי. הוא יקטין את הביורוקרטיה הפנים-ממשלתית ויגביר את היכולת לראות תמונה רחבה בתהליכי קבלת ההחלטות ארוכות טווח.

מה ניתן לעשות? דרך המלך היא להגביל את מספר השרים. אלא שבתוך עמנו אנו יושבים, וככל הנראה גם בעתיד הנראה לעין נמשיך לחזות בממשלות מנופחות. לראייה, חוק יסוד: הממשלה תוקן פעמיים באופן שהגביל את מספר השרים בממשלה. אך בכל אחת מהפעמים התיקון לא עמד בסכר הלחצים הקואליציוניים ובוטל תוך זמן קצר.

בהנחה שממשלות מרובות-שרים הן גזירת גורל צריך לחשוב איך "לחתוך הפסדים" ולמזער את הנזק המשילותי שנוצר מכך. בהקשר הזה, כדאי להציץ מה קורה מעבר לים. במדינות לא מעטות מספר השרים גבוה ממספר משרדי הממשלה. כלומר – יש בהן שרים אשר אינם ממונים על משרד ממשלתי עצמאי ונפרד. במקום זאת, תחת משרד ממשלתי אחד יושב יותר משר אחד. התועלת בדגם הזה הוא כפול: חיסכון במשאבים ובביורוקרטיה והאפשרות להפקיד שר על קידום מדיניות בתחום מסוים בתוך המשרד תוך קבלת סמכות ואחריות מיניסטריאלית על תחום זה. במלים אחרות, מדובר בשרים לכל דבר: הם יושבים במליאת הממשלה, יש להם זכות הצבעה, הם מקדמים מדיניות בתחום סמכותם – אך אינם ממונים על משרד עצמאי.

כך, למשל, במקום להקים יש מאין משרד להשכלה גבוהה, אפשר למנות שר במשרד החינוך שיופקד על התחום. באופן כזה, גם אם לא נטפל בבעיית ריבוי השרים, נמצא מזור לבעיה החמורה יותר של ריבוי משרדים.