על הפתקים שנזרקים לפח: קולות מבוזבזים לקראת הבחירות

בבחירות הקרובות קיים סיכוי גבוה למספר רב של קולות מבוזבזים שלא יעברו את אחוז החסימה. כמה רשימות יצליחו הפעם להיבחר ואיך משפיע אחוז החסימה על התנהגות המפלגות.

אחרי שלוש מערכות בחירות בהן מספר הקולות המבוזבזים היה נמוך, דומה שבמערכת הבחירות הנוכחית מפלגות שלא יעברו את אחוז החסימה יזכו לקולות רבים יותר. כמה רשימות צפויות להיכנס לכנסת הפעם, האם שיעור הקולות המבוזבזים יתקרב לשיא של בחירות "סבב א'" (אפריל 2019), והאם אחוז החסימה ברמתו הנוכחית הופך את שיטת הבחירות שלנו ללא הוגנת?

שיטת הבחירות הנהוגה בישראל היא בין היחסיות ביותר בקרב המדינות הדמוקרטיות. זו תוצאה של שיטה יחסית-ארצית, המפיקה תוצאות שהולמות בצורה קרובה את העדפות הבוחרים. יחד עם זאת, העלאתו של אחוז החסימה במרוצת השנים, מיתנה במעט את רמת היחסיוּת הזו, בהציבה סף כניסה גבוה יותר אותו רשימה צריכה לחצות בכדי להיכנס לכנסת.

סקירה זו מתארת את השינויים שחלו ברמת של אחוז החסימה בישראל במהלך השנים ואת השפעתם על התנהגות המפלגות. לאחר מכן היא מנתחת את שיעור הקולות המבוזבזים בבחירות שנערכו בארבעת העשורים האחרונים ומפרטת אילו רשימות היו הקרובות ביותר להיכנס לכנסת, אך נותרו בחוץ. לבסוף, היא עושה שימוש במדד השוואתי מקובל כדי לעמוד על מידת היחסיוּת של שיטת הבחירות בישראל, בהשוואה למדינות אחרות.

אחוז החסימה בישראל

אחוז חסימה הוא חסם כניסה, אשר נועד למנוע ממפלגות קטנות לזכות בייצוג בפרלמנט, והוא מאפיין מדינות המשתמשות בשיטות בחירה יחסיות או מעורבות. שיטות יחסיות מתבססות על העיקרון ולפיו על הפרלמנט לשקף בצורה הולמת את העדפות הבוחרים. אם מפלגה קיבלה 10% מקולות הבוחרים, היא צפויה לקבל 10% מהמושבים בפרלמנט. אולם גם שיטות הבחירה היחסיוֹת למיניהן אינן מבטיחות יחסיוּת מלאה ומושלמת. ראשית, השלמוּת אינה אפשרית מהבחינה המתמטית. רק אם גודל הפרלמנט יהיה זהה לגודל האוכלוסייה תובטח יחסיוּת מוחלטת. שנית, גם המצדדים בשיטות יחסיות – אשר מעניקות משקל גבוה לייצוגיוּת ולשיקוף החברתי – מכירים בכך שליחסיוּת מופרזת יש גם חולשות: היא עלולה להביא לריבוי מפלגות ולפרלמנט מפוצל, ובכך להגביר את הסיכוי לחוסר יציבות ולפגיעה ביעילות השלטונית. לכן, כמעט בכל השיטות היחסיות קיימים מנגנונים מוּבְנים הגורמים לעיוותים קלים בתהליך של המרת הקולות למושבים תוך פגיעה במפלגות עם תמיכה מועטה. חלוקת המדינה לאזורי בחירה הוא מנגנון אחד (בישראל בעלת השיטה הארצית הוא לא קיים) ואחוז החסימה הוא מנגנון שני.

בבחירות לאספה המכוננת (1949) נקבע אחוז חסימה נמוך שעמד על כמות הקולות לה נזקקת מפלגה כדי לזכות במושב יחיד (0.83% מהקולות). לקראת הבחירות הבאות הועלה אחוז החסימה במעט והועמד על רמה של אחוז אחד. בראשית שנות החמישים ניסה ראש הממשלה דוד בן גוריון, יחד עם הציונים הכלליים (המפלגה השנייה בגודלה דאז), לקדם רפורמה שבמסגרתה יועלה אחוז החסימה ל-10% אולם היוזמה נבלמה על-ידי המפלגות הקטנות, ועד לסוף שנות השמונים לא עלו יזמות משמעותיות של העלאת אחוז החסימה. רמה כה נמוכה של אחוז חסימה אפשרה את היבחרותן של רשימות שקיבלו מנדט יחיד ולא מעט כאלה כיהנו בכנסות במהלך השנים, ביניהן העולם הזה (1965), מוקד (1973), רצ (1977, 1981), אומץ (1984) וכך (1984).

רק בראשית שנות התשעים אישרה הכנסת ה-12 את העלאתו של אחוז החסימה לרמה של 1.5%. העלאה זו מנעה בפועל את היבחרותה של סיעת יחיד. אחוז החסימה נותר ברמה זו רמתו עד בחירות 2003 כולל. בשלוש הבחירות הבאות (2006, 2009, 2013) עמד אחוז החסימה על 2%, ומאז 2015 – על הרמה הנוכחית של 3.25%.

בחינה השוואתית מצביעה על כך שרמתו של אחוז החסימה בישראל נמצאת בטווח בינוני. יש מדינות ספורות בהן אחוז החסימה נמוך יותר (הולנד, דנמרק), מקרים רבים יותר עם אחוז חסימה דומה לרמתו בישראל (יוון, ספרד) ומקרים נוספים בהם אחוז חסימה גבוה יותר (אוסטריה, נורווגיה, בלגיה , גרמניה, ניו זילנד).

השפעתו של אחוז החסימה על התנהגות המפלגות

לאחוז החסימה יש השפעה על היערכותן של הרשימות לקראת הבחירות. בהנחה שמדובר בשחקנים פוליטיים רציונליים אפשר לשער שלפחות חלק מהרשימות אשר סקרי דעת הקהל חוזים שהן "מתנדנדות" סביב אחוז החסימה יהיו מעוניינות להקטין את הסיכוי שיישארו מחוץ לכנסת באמצעות חבירה אל רשימות אחרות. כך, העלאתו של אחוז החסימה לפני בחירות 1992 הייתה בין הגורמים שהביאו לריצה משותפת של רצ, מפ"ם ושינוי במסגרת מרצ, ושל שתי המפלגות החרדיות (אגודת ישראל ודגל התורה) במסגרת יהדות התורה, שיתוף פעולה שנמשך כבר 30 שנים. בדומה, העלאתו של אחוז החסימה ל-2% לפני בחירות 2006 העמיד את המפד"ל בסכנה והיה בין הגורמים להחלטה לרוץ באופן משותף עם האיחוד הלאומי.

גם ההעלאה החדה של אחוז החסימה ל-3.25% לפני בחירות 2015 היוותה תמריץ שלילי לרשימות קטנות להתמודד באופן עצמאי. החיבור של התנועה עם מפלגת העבודה היה קרוב לוודאי צעד מתבקש נוכח החסם הגבוה שהיה עלול להשאיר את מפלגתה של ציפי לבני מחוץ לכנסת אילו הייתה מתמודדת לבדה. וכמובן – האיחוד התקדימי של חד"ש ושלוש המפלגות הערביות (בל"ד, רע"מ ותע"ל) במסגרת הרשימה המשותפת נועד למזער את הסיכונים של התמודדות בנפרד.

גם בסדרת הבחירות הנוכחית היה לאחוז החסימה השפעה על ריצה משותפת של רשימות משותפות. ביניהן, האיחודים השונים בימין (איחוד מפלגות הימין, ימינה, הציונות הדתית-עוצמה יהודית), העבודה-גשר-מרצ והמחנה הממלכתי.

לעומת זאת, היו מפלגות שהתמודדו עצמאית על אף הסכנה שלא יעברו את אחוז החסימה, ביניהן הימין החדש, זהות וגשר (אפריל 2019), ובל"ד, הבית היהודי והכלכלית החדשה (2022).  

קולות מבוזבזים

כפי שניתן לראות בלוח 1 מספר הרשימות שיתמודדו הפעם עומד על 40, משתווה לשיא של בחירות "סבב א'" (אפריל 2019), אם כי עוד ייתכן שעד לקו הסיום נראה פרישות של כמה רשימות. זאת, בהשוואה ל-25 רשימות בלבד שהתמודדו בבחירות 2015, הראשונות שהתקיימו לפי אחוז החסימה הנוכחי. על פי סקרי דעת הקהל האחרונים רק ל-11 עד 13 מתוך 40 הרשימות יש סיכוי ריאלי לעבור את אחוז החסימה ולהיבחר לכנסת. סך כל הקולות שיינתנו לשאר הרשימות מכונה מספר הקולות המבוזבזים.

רמת השיא של הקולות המבוזבזים, הן במספרים מוחלטים הן במונחים יחסיים, נרשמה בבחירות של אפריל 2019. מעל 366,000 אזרחים נתנו אז את קולם לרשימות שלא עברו את אחוז החסימה. בשלוש הבחירות שנערכו מאז, קטן מאוד מספר הקולות המבוזבזים, בעיקר הודות להחלטה של מפלגות רבות להתמודד במסגרת רשימה משותפת עם מפלגות אחרות. אסטרטגיה זו הקטינה את הסיכון ליפול מתחת לאחוז החסימה. בבחירות הנוכחיות קיים סיכוי רב לרמה גבוהה של קולות מבוזבזים. לפי סקרי דעת הקהל יש מספר רשימות שעתידות לקבל עשרות אלפי קולות, אך לא מספיק כדי להעביר אותן מעבר לאחוז החסימה.

לוח 1: אחוז החסימה, מספר הרשימות והקולות המבוזבזים, 1988–2022

 

לוח 2 מציג את 12 הרשימות שקיבלו את מספר הקולות הגדול ביותר ובכל זאת לא נכנסו לכנסת. כפי שניכר, בצמרת הרשימה בולטות שלוש רשימות שהתמודדו בבחירות אפריל 2019: הימין החדש בראשות בנט ושקד (שהיו חסרים לו רק כ-1,450 קולות כדי להיכנס), זהות של משה פייגלין וגשר של אורלי לוי. בצמרת ממוקמות עוד כמה מפלגות ימין: יחד, מפלגתו של מנהיגה לשעבר של ש"ס אלי ישי (2015), עוצמה יהודית (ספטמבר 2019), ועוצמה לישראל (2013). בהמשך הרשימה בולטת הנוכחות של עלה ירוק שהגיעה לשיא כוחה בבחירות 2015, אך זכתה לתמיכה נאה גם בבחירות אחרות. בכל המקרים היא כשלה לעבור את אחוז החסימה.

לוח 2: הרשימות שקיבלו הכי הרבה קולות ולא נכנסו לכנסת

	שם הרשימה	שנת הבחירות	מספר הקולות
1.	הימין החדש	2019 (אפריל)	138,598
2.	יחד – העם איתנו	2015	125,158
3.	זהות	2019 (אפריל)	118,031
4.	עוצמה יהודית	2019 (ספטמבר)	83,609
5.	גשר	2019 (אפריל)	74,701
6.	עוצמה לישראל	2013	66,775
7.	הירוקים	2006	47,595
8.	עלה ירוק	2015	47,180
9.	עם שלם	2013	45,690
10.	פנינה רוזנבלום	1999	44,953
11.	עלה ירוק	2013	43,734
12.	עלה ירוק	2006	40,353

  

עד כמה השיטה מפיקה תוצאות יחסיות?

יש הטוענים שרמתו הנוכחית של אחוז החסימה יוצרת עיוותים חריפים בתרגום של העדפות הבוחרים למושבים בכנסת. מבחינתם, הצבתו של חסם כניסה גבוה לכנסת אינו רצוי בחברה מגוונת כחברה הישראלית כיוון שהוא מחבל ביחסיוּת של שיטת הבחירות ועלול לפגוע בלגיטימציה כלפי מוסדות השלטון הנבחרים.

האם העלאתו ההדרגתית של אחוז החסימה בישראל אכן הפכה את שיטת הבחירות שלנו לשיטה לא יחסית?  ואיך אנו עומדים בהקשר זה ביחס לדמוקרטיות אחרות? כדי לענות על השאלה הזו ניעזר במדד האי-יחסיוּת שפיתח מדען המדינה האירי מייקל גאלגהר (index of disproportionality). זהו מדד השוואתי המתבסס על השוואה של שיעור הקולות שקיבלה כל מפלגה לשיעור המושבים שלה בפרלמנט. המדד נע על סולם בין 0 ל-100, כאשר ערך תאורטי של 0 מייצג יחסיוּת מושלמת, וערך תאורטי של 100 מייצג אי-יחסיוּת מושלמת (כלומר, מפלגה אחת קיבלה את כל המושבים אף שלא זכתה אפילו בקול אחד).

במדינות המשתמשות בשיטות בחירה רוביות, תוצאות הבחירות מפיקות בדרך כלל ערכים גבוהים למדי של אי-יחסיוּת. הסיבה היא שבשיטות אלה קיים רק זוכה אחד בכל מחוז בחירה ("המנצח לוקח הכל") מה שפוגע בסיכויים של מפלגות בינוניות וקטנות לזכות בייצוג הולם. לעומת זאת, במדינות שיש בהן שיטות בחירה יחסיוֹת, ערכי האי-יחסיוּת נמוכים יותר.

תרשים 1: מדד האי-יחסיוּת (Gallagher’s index of disproportionality)

מקור: עיבוד המחבר על בסיס Michael Gallagher (2021)

תרשים 1 מראה את הערכים של מדד האי-יחסיוּת עבור הבחירות האחרונות שנערכו בכל מדינה (עד ספטמבר 2021). כפי שניתן לראות ישראל ממוקמת בקבוצת המדינות שיש בהן יחסיוּת גבוהה של שיטת הבחירות. למעשה, מקדימה אותה רק שוודיה. מהבחינה הזו קשה לקבל את הטיעון שלפיו רמתו הנוכחית של אחוז החסימה יוצרת שיטה לא הוגנת. יחד עם זאת, יש להודות כי בבחירות הקרובות ייתכן תרחיש בו יהיו כמה מפלגות שיקבלו מספר ניכר של קולות, אך לא יעברו את אחוז החסימה. במקרה כזה תיפגע היחסיוּת של השיטה, אם כי לא בצורה חריפה.

סיכום

למרות ההעלאה המשמעותית של אחוז החסימה ל-3.25%, אי-אפשר לומר ששיטת הבחירות פוגמת באופן חריג ביחסיוּת של תוצאות הבחירות. השיטה שלנו מאפשרת ייצוג פרלמנטרי נרחב של ציבורים ותפיסות עולם, וגם שיעור הקולות המבוזבזים בדרך כלל אינו גבוה. עם זאת, הפיצול במפת המפלגות בכנסת עדיין גבוה מאוד וראוי שהמחוקק ישקול בכובד ראש אמצעים שיביאו למיתונו.

אפשרות אחת היא אימוץ שיטת בחירות יחסית-אזורית, תוך שימוש באזורי בחירה רב-נציגיים גדולים (למשל – 12 אזורי בחירה, שבכל אחד מהם ייבחרו 12-8 ח"כים).

שיטה כזו תחזק את המפלגות הגדולות מבלי לפגוע במיעוטים הגדולים (הערבים והחרדים), והיא גם תשפר את הייצוג בכנסת של הפריפריה.