חזון השילוב והעצמאות של פרופ' ראובן פויירשטיין

החברה הישראלית מגוונת, וכל אחד מחלקיה מציין את חגיגות העצמאות בדרכו. אך יש קבוצה גדולה שהמושג "עצמאות" מכאיב לה ופוגע בה. מדובר באנשים בעלי מוגבלות פיזית, נפשית או מנטלית שמציאות חייהם שללה מהם את העצמאות, והפכה אותם להיות תלויים בחסדם וברצונם הטוב של סביבתם, הקרובה והרחוקה. אובדן החופש לבחור בעצמאות משול לחיים בבית סוהר, אך היעדר חירותו של אדם מוגבל אינו גזרה שמים ואינו גורל שאי-אפשר לשנותו.

התמונה באדיבות Shutterstock

רבים מאוד הדברים שאפשר לעשות כדי לשלב בחברה את האנשים בעלי מוגבלויות, וכך להכניסם למעגל חוגגי העצמאות. משימה אנושית ולאומית היא לייצר תנועה חברתית גורפת הפועלת ללא הרף וללא לאות כדי להוציא אנשים מעבדות לחרות, מתלות לעצמאות. הרב אברהם יצחק הכהן קוק ניסח את המגמה הזו בפתיחת ספרו על הגדה של פסח, "עולת ראי"ה": "החירות הצביונית היא אותה רוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם".

כל אדם נושא בתוכו את העצמיות הפנימית שלו, שהיא "צלם האלוהים" שלו. לכל אדם יש חיים שווים ומלאים, והדרישה לחיי חרות ועצמאות מחייבת אותו לממש את עצמיותו. כולנו מחויבים לחנך את ילדינו לעצמאות, וכולנו מצווים לפעול בכל מאודנו שבסביבת החיים שלנו יחיו אנשים בני חורין החוגגים עצמאות לא רק במרכזי בידור אלא בעיקר באורחות חייהם. שילוב אנשים בעלי צרכים מיוחדים, בכל הגילאים ובכל המוגבלויות, הוא משימה המידפקת על דלתותיה של מדינת ישראל החוגגת את עצמאותה.

נכון, כבר עמדו על כך גדולים וחכמים שיש אנשים רבים המפחדים מעצמאות ובורחים מן האחריות הכרוכה בה. לא רק מי שאובחן רשמית כ"בעל צרכים מיוחדים" חסר את תכונת העצמאות והחרות. רבים בחברה חוששים מן החירות ומוסרים את מפתחותיה למנגנוני שליטה, הקובעים את בחירותיהם בתחומים רבים. היטיב לבטא זאת אריך פרום שהגדיר את האדם המודרני "בורג קטן במנגנון, שבע ולבוש היטב, ועם זאת לא אדם חופשי אלא אוטומט" (המנוס מחופש, עמ' 11).

השבוע נפרדה מדינת ישראל מאחד מענקי החינוך שפעל בה, פרופ' ראובן פויירשטיין ז"ל. שני החותמים על המאמר הזה זכו לשבת לפני חודש במכון שלו ולהאזין לו תוקף את אלה המבקשים לדבר על שילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים כעל "זכות". "אל תדברו על שיח זכויות", אמר, מפני שאין זו השפה הנכונה. מדובר בשיח חובות של החברה לדאוג למימוש הפוטנציאל הגלום בכל אחד מחבריה. ילדים ואנשים בעלי צרכים מיוחדים הם חלק מרכיבי החברה, ואינם נבדלים ביכולתם להשתנות ולהתפתח מכל אדם אחר. אף לא אחד נולד עצמאי. יש צורך להכשיר את האנשים, בדרך של מערכת חינוכית ארוכה ומייגעת, בבית ובבתי הספר, לקראת גדילתם לנשיאה בעול העצמאות. נטייתו הטבעית של ילד (ופעמים רבות הגיל אינו קובע) היא לחפש את התלות בגורם אחר שינהיג אותו ויכריע עבורו. גם אנשים בעלי מוגבלויות נוטים לחפש את התלות וחוששים מאוד מהיציאה לחרות, אך ברגע שאדם חווה את חוויית העצמאות, הכוללת בבסיסה חופש בחירה, הוא לא יוותר עליה לעולם. דוגמה לכך היא עדויותיהם של אנשים עיוורים שלמדו להתנייד בעזרת כלבי נחייה. הם מתארים את החוויה כיציאה מעבדות לחרות. סוגיית השילוב של אנשים בעלי מוגבלויות במערכת החיים האזרחית הנורמטיבית היא אחד האתגרים החשובים של מדינת ישראל כחברה הקשובה לתהליכים חברתיים של החברה המערבית. אי-אפשר להסתתר מאחורי טענות ש"הם מעדיפים" מוסדות סגורים, חינוך מיוחד ונפרד, סיעוד מלא, אפוטרופסות וכדומה. המגמה צריכה להיות שילוב מרבי, בהתאם ליכולותיהם ולתנאי חייהם. השילוב מחייב לימוד ועזרה רב-מערכתית, וכל המערכות המלוות אמורות להתגייס למשימה. אם אין התגייסות נפשית לא יצלח השילוב. כשנחליט ששילוב הוא דגם חיים לעצמאות עבורנו, שום מכשול לא יעמוד בדרכנו.

נפרדנו מפרופ' פויירשטיין ששימש עבור כולנו מגדל אור ומצפן חינוכי. כעת בשעה שכבה אורו אנו מופקדים להמשיך ולפעול מכוחו ולייצר תנועה שלמה הפועלת בכל מערכות החיים להרחבת מעגל המשתתפים בחגיגת העצמאות בזקיפות קומה.

שירה רודרמן היא מנכ"לית קרן משפחת רודרמן, אשר שותפה לפרויקט  "זכויות אדם והיהדות" במכון