פשעי גזענות
תופעת פשעי השנאה כלפי אזרחי ישראל הערבים מתרבה ומתפשטת. בין אם מדובר במעשה מאורגן ובין אם מדובר ביוזמות מקומיות המחקות יוזמות קודמות, ברור שמדובר בתופעה חמורה ומדאיגה שדורשת טיפול חריף מגורמי אכיפת החוק. אלא שמי שמכנה תופעה זו כאקט של "קיצוניים" וקורא לפעולה של גורמי אכיפת החוק כנגדה – מבלי לראות שמדובר ב"חוד החנית" של תופעה רחבה הרבה יותר – או שמיתמם או ששוגה שגיאה חמורה.
תופעה של פשעי שנאה אינה צומחת יש מאין. היא צומחת אחרי טיפוח ארוך ושיטתי של תפיסה גזענית למהדרין של עליונות היהודי על הלא-יהודי בקרב חלקים משמעותיים מהציבור. היא באה לידי ביטוי באמירות מפורשות של רבנים, בהם רבנים ראשיים וכאלה שאינם נחשבים קיצוניים, והיא באה לידי ביטוי גם באמירות אחרות כמו הקריאה שלא להשכיר דירות לערבים. כך גם בפעולתן של עמותות "כנגד התבוללות" שלמעשה מתגוללות על כל קשר בין יהודים וערבים לפי תפיסה מפורשת של טוהר-הגזע.
היא צומחת לא רק בהקשר הדתי – אלא גם בהקשר לאומי או אף לאומני. מספר שנים שהכנסת משדרת ניכור והדרה כלפי המיעוט הערבי – בהצעות חוק שונות ומשונות הדורשות מהם "הצהרות נאמנות" שנועדו לפגוע בזכותם לשוויון, שחלקן אף הפכו לחוקים. למשל חוק ועדות הקבלה שללא בושה נועד לאפשר ליהודים בישובים קטנים להשאיר ערבים מחוץ ליישוביהם. כך גם הצעת חוק יסוד ישראל: מדינת הלאום של העם היהודי שאך עתה זכינו לשמוע כי ראש הממשלה מתכוון לקדמו. על אף הרטוריקה בנוסח ההצעה האחרונה שפורסמה של "שמירה על זכויות אישיות של מיעוטים" – משדרת ההצעה את עליונות האופי היהודי הלאומי של המדינה על חשבון אופייה הדמוקרטי.
כמו כן, שר החוץ של מדינת ישראל מתבטא שוב ושוב כאילו ניתן למדינה, ברצותה, לשלול אזרחות מחלק מאזרחיה, ולהותיר אותם מחוץ לגבולה, אך משום השיוך האתני שלהם – ומשדר שבעצם אין זו מדינתם. אף על פי שהם אזרחיה, קיומם פה אך זמני.
פלא שעל כר שכזה צומחת גזענות קיצונית? פלא שכאשר פושה גזענות שכזו, יתרגמו אותה מעטים גם למעשים – בין אם למעשים אלימים ממש ובין אם לוונדליזם שכל משמעותו הוא "זוהי מדינה יהודית, ערבים – החוצה?"
על כן, מעבר לקריאה לטיפול של גורמי אכיפת החוק, חייבים נבחרינו לעשות חשבון נפש באשר לתפקידם בליבוי הגזענות ובדרך לשנות מגמה זו. יש לחדול מהמסר המגיע מהכנסת והממשלה של רדיפת אזרחי ישראל הערבים. בנוסף, חלק חשוב מתהליך זה חייב להיעשות באמצעות מערכת החינוך. במקום להוסיף עוד ועוד תכנים לאומיים וציוניים (שכבודם במקומם מונח) לתכנית הלימודים, יש לחזק את החינוך לדמוקרטיה, לערכים ליברליים לסבלנות ולהכרת השונה. יש לחזק את לימודי הערבית בקרב תלמידים יהודים – ובעיקר את הערבית המדוברת, המאפשרת יצירת קשר אמיתי בין שני העמים. כמו כן, יש לשקול שנית את המדיניות המקלה של היועץ המשפטי לממשלה באשר להעמדה לדין בשל אמירות קשות של הסתה לגזענות מצד רבנים.
ללא שינוי מגמה שכזה, קשה להאמין כי פעולות עונשיות בלבד כנגד מעשים קיצוניים ימגרו את התופעה. כדי שנוכל לשמור על ערכי הציונות, על מדינה יהודית ודמוקרטית, חייבים להילחם מלחמה אמתית בגזענות ובמקורותיה.