המפלגות הערביות במבחן הרלבנטיות והלגיטימיות

בחזרה למבנה המשולש: אחרי סגירת הרשימות, המערכת הפוליטית הערבית יוצאת לדרך עם שלוש אלטרנטיבות – האחת דוגלת בהשפעה ישירה מבפנים, השנייה בהשפעה מבחוץ והשלישית שואפת לאתגר את המיינסטרים הפוליטי בישראל. בהפוך על הפוך, דווקא הפיצול עשוי להפיח חיים ולעודד השתתפות בבחירות.

ההתפתחויות הפוליטיות בפוליטיקה הערבית בישראל בימים האחרונים נתפסו בעיני רבים כהפתעה גמורה. בל"ד, מפלגה בעלת אוריינטציה לאומית-פלסטינית מובהקת, פרשה מן הרשימה המשותפת, שכוללת כעת שתי מפלגות: חד"ש, מפלגה לא ציונית שדוגלת בשיתוף פעולה ערבי-יהודי, ותע"ל, מפלגה ערבית בעלת אוריינטציה לאומית מתונה. בצדן תתמודד רע"מ, מפלגה בעלת אוריינטציה שמרנית ודתית. בבחירות שייערכו ב-1 בנובמבר 2022, אם כן, יתמודדו שלוש רשימות ערביות. בכך חוזרת הפוליטיקה הערבית אל "המבנה המשולש" שאפיין אותה בעשור שקדם להקמת הרשימה המשותפת ב-2015.

על-מנת להבין את ההתפתחויות במערכת הפוליטית הערבית יש להתבונן בשני מישורים. מישור אחד נוגע לקונפיגורציה הפוליטית של המפלגות המייצגות את הציבור הערבי; מישור שני נוגע להתנהגות הפוליטית של הבוחרים הערבים עצמם. שני המישורים האלה משפיעים האחד על השני, אולם כיום המצב שונה מבעבר. עד לפני עשור היו אלה המפלגות שהובילו את הציבור: הן קבעו את ההתארגנות הפוליטית שלהן לקראת הבחירות, ובהתאם לכך הציבור בחר לאיזו רשימה להצביע. כיום הציבור הוא זה שקובע את הלך הרוח הפוליטי הכללי, ובהתאם לרחשי הלב של הציבור, שמתבססים בין היתר על סקרי דעת קהל, המפלגות מגיבות וקובעות את ההרכב הפוליטי שלהן.

המפלגות הערביות נמצאות בדילמה המאפיינת מפלגות מיעוט לאומי, לא רק בישראל אלא גם במשטרים דמוקרטיים אחרים, בעיקר במדינות מערב אירופה. הספרות המחקרית מלמדת שאם מפלגת מיעוט לאומי מבקשת להיות אפקטיבית עליה לענות על שני מבחנים: מבחן הרלבנטיות ומבחן הלגיטימציה. הרלבנטיות נקבעת על פי גודלה של המפלגה בבית הנבחרים: ככל שהמפלגה זוכה למספר נציגים גדול יותר בפרלמנט כך מתחזקת הרלבנטיות שלה בעיני מפלגות השלטון הגדולות בשעה שהן ניגשות להרכיב קואליציה. אולם כאן צריכה מפלגת מיעוט להתמודד עם מבחן נוסף, קשה יותר: עליה לזכות בלגיטימציה בעיני מפלגות השלטון הגדולות ולקבל חותם כשרות לכך שהיא ראויה להיות שותפה פוליטית. מידת הלגיטימציה של מפלגה נקבעת לפי השאלה היכן היא ממוקמת על הרצף הפוליטי הרווח, ובאיזו מידה האוריינטציה הפוליטית שלה עולה בקנה אחד עם המיינסטרים הפוליטי בציבור הרחב.

בבחירות שנערכו במרץ 2020 זכתה הרשימה המשותפת – שכללה אז את ארבע המפלגות שהוצגו לעיל – בהישג חסר תקדים, 15 מושבים בכנסת. היא הייתה הסיעה השלישית בגודלה, אחרי הליכוד בראשות בנימין נתניהו וכחול-לבן בראשות בני גנץ. מבחינה אובייקטיבית טהורה, הרשימה המשותפת הייתה לכאורה מאוד רלבנטית עבור כחול-לבן, שביקשה להחליף את שלטון נתניהו ולכונן קואליציה חלופית. אלא שהרשימה המשותפת לא עברה את מבחן הלגיטימציה בקרב הציבור היהודי. בשיח הפוליטי והלאומי בישראל, הרשימה המשותפת נתפסה בציבור הישראלי הרחב כמפלגה שממוקמת בקוטב הפלסטיני של השיח, שעומד באופן מנוגד למיינסטרים הפוליטי הישראלי.

לקראת בחירות 2021 פרשה רע"מ בראשות מנצור עבאס מהרשימה המשותפת. אחת המטרות האסטרטגיות של רע"מ הייתה למצב את עצמה מחדש על הספקטרום הפוליטי הישראלי הכללי, בדרך שתעלה בקנה אחד עם המיינסטרים ברחוב הישראלי. היא הצניעה את העניין הלאומי הפלסטיני ואת האוריינטציה האסלאמיסטית שלה, כדי להימנע מקונפליקט עם המיינסטרים הישראלי, והציבה בראש סולם העדיפויות את הדאגה לבעיות היומיות של האזרחים הערבים. אם כן, עוד לפני הבחירות רע"מ, כמפלגת מיעוט לאומי, ביקשה לענות על מבחן הלגיטימציה ולהפוך לשותפה לגיטימית אפשרית בקואליציה עתידית. בבחירות שנערכו ב-2021 רע"מ זכתה ל-4 נציגים בלבד בכנסת. מבחינה אובייקטיבית היא הייתה צריכה להיות המפלגה הכי פחות רלבנטית במלאכת הקמת קואליציה. אלא שלמרבה הפרדוקס, על רקע התיקו הפוליטי המתמשך בין "מחנה נתניהו" ל"מחנה מתנגדי נתניהו", רע"מ הפכה להיות לשון המאזניים והצטרפה לקואליציה בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד.

כהונתה של ממשלת בנט-לפיד הייתה קצרת ימים. גם כאן, רע"מ עברה את מבחן הלגיטימציה בהצלחה. היא התבלטה כשותפה קואליציונית אמינה שידעה לשמור על לכידות הקואליציה גם בתקופות מתוחות ביחסי יהודים-ערבים בתוך ישראל, ובמישור היחסים שבין ישראל לבין החמאס בעזה או הרשות הפלסטינית בגדה המערבית. מייד עם ההודעה על פיזור הכנסת והקדמת הבחירות הכריז מנצור עבאס כי רע"מ תמשיך בקו החדש שלה – מה שזכה לכינוי "הגישה החדשה", al-nahj al-jadid – ותצטרף לכל קואליציה שתטפל בבעיות הבוערות של החברה הערבית. עבאס הבהיר כי גם הפעם תתמודד רע"מ באופן עצמאי, ובכך מפלגתו בידלה את עצמה משלוש המפלגות הערביות האחרות שנותרו במסגרת הרשימה המשותפת.

כל הסקרים בשבועות האחרונים מצביעים באופן עקבי על כך שרע"מ צפויה לעבור את אחוז החסימה ולזכות ב-4 מושבים בכנסת הבאה. בהינתן התיקו הפוליטי המתמשך בין גוש נתניהו בראשות הליכוד לגוש מתנגדי נתניהו בראשות יש עתיד, רע"מ תוכל להיות שחקן רלבנטי בהקמת קואליציה עתידית.

הרשימה המשותפת, שכוללת כעת את חד"ש ותע"ל, צפויה לעבור את אחוז החסימה ולזכות גם כן ב-4 מושבים בכנסת הבאה. מבחינה זו, ועל רקע התיקו המתמשך בפוליטיקה הישראלית, היא עשויה להיות סיעה רלבנטית להקמת קואליציה עתידית. אולם דרישותיה המקדימות של הרשימה המשותפת כתנאי להמלצתה על מועמד כלשהו לראשות הממשלה, ובראשן חידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים על יסוד הסדר קבע שיכלול נסיגה ישראלית לקווי 1967, כמו גם דרישה לביטול או שינוי חוקים בעייתיים מבחינת הציבור הערבי כמו חוק הלאום או חוק קמיניץ (הנוגע לאכיפת מדיניות נגד בנייה ללא רישיון ביישובים הערביים), מקשות מאוד על הרשימה המשותפת לעבור את מבחן הלגיטימציה במיינסטרים הישראלי הכללי.

המצע של בל"ד קורא לשנות את הגדרתה של ישראל מ"מדינה יהודית ודמוקרטית" ל"מדינת כל-אזרחיה". אין זה עניין סמנטי בלבד. בל"ד יוצאת במישרין ובגלוי נגד אופייה הציוני של המדינה שמתבטא, לטענתה, בשימור העליונות היהודית בארץ. בנוסף, האפשרות להמליץ על מועמד ממפלגה יהודית לתפקיד ראש הממשלה כלל אינה ניתנת לדיון. מתוך כך ברור שבל"ד כלל לא עומדת במבחן הלגיטימציה כשותפה אפשרית לקואליציה. יתרה מכך, נכון לעכשיו, בל"ד לא צפויה לעבור את אחוז החסימה ולכן היא כלל אינה רלבנטית לחישובים פוליטיים אלו.

אלא שניתוח תמונת המצב במישור המפלגות הערביות הוא רק חלק מהתמונה. כדי להבין את התמונה במלואה יש להתבונן במישור ההתנהגות הפוליטית של הבוחרים הערבים. מעל ראשן של המפלגות הערביות מתנוסס מספר אחד שמהלך עליהן אימים: 44.6 אחוזים. זהו שיעור ההשתתפות של הציבור הערבי בבחירות האחרונות שנערכו רק לפני שנה וחצי, במרץ 2021. סקרי עומק שנערכו בחברה הערבית בשבועות האחרונים מגלים כי שיעור ההשתתפות הצפוי של הבוחרים הערבים בבחירות הקרובות ינוע סביב 40% בלבד. התבוננות בשיעורי ההצבעה של האזרחים הערבים בבחירות שנערכו בשנים האחרונות מלמדת כי דפוסי ההשתתפות אינם יציבים, אולם התמונה שעולה משני העשורים האחרונים ברורה: השתתפות האזרחים הערבים בבחירות לכנסת נמצאת במגמת ירידה מתמשכת, וככל הנראה מדובר במגמה בלתי הפיכה. במילים אחרות: קם דור חדש בחברה הערבית שפשוט התרגל לא להשתתף בבחירות.

הסיבות לאי-השתתפות הערבים בבחירות הן רבות. ברשתות החברתיות הערביות מתנהל ויכוח לוהט בעניין אי ההשתתפות בבחירות הקרובות. חלק מסוים מחרימים את הבחירות כצעד אידאולוגי. לפי טענתם, הבעיה האמיתית לא טמונה במפלגות הערביות "אלא בממסד השליט, ובמיוחד הרשות המחוקקת, שהציבה אותנו בשוליים למרות שאנו בעלי הארץ המקוריים". אכן, לא מעט אזרחים ערבים חיים כיום בתחושה כי אין דמוקרטיה אמיתית בישראל. ההוכחה לכך, לטענתם, היא בדרך הטיפול של המשטרה במכת האלימות והפשיעה בחברה הערבית, שמראשית 2022 גבתה את חייהם של יותר מ-70 אזרחים ערבים: אילו הייתה המשטרה נדרשת לטפל בבעיה דומה ביישובים היהודיים, לבטח הייתה מפענחת מהר יותר את מקרי הרצח, הם אומרים. מכיוון שרשויות המדינה אינן נוקטות מדיניות דמוקרטית כלפי כל אזרחי המדינה, מה הטעם להשתתף בבחירות?

אולם בצד כל זאת, נדמה כי הסיבה העיקרית הפעם לכך ששיעור ההשתתפות הערבי צפוי להיות נמוך במיוחד היא הביקורת הגואה בתוך הציבור הערבי כלפי המפלגות הערביות. התבטאויות ארסיות וציניות ברשתות החברתיות הערביות כלפי התנהלותן של המפלגות הערביות והיריבות הפנימית ביניהן, הפכה לצו האופנה. בוויכוח בין תומכי המפלגות הערביות לבין המתנגדים להשתתפות בבחירות, הכף נוטה כרגע לטובת האחרונים. עבור רבים בציבור הערבי, המשבר בין חד"ש ותע"ל לבין בל"ד שהתרחש ממש ברגעים האחרונים לפני הגשת הרשימות לוועדת הבחירות, אשר הוביל לפרישתה של בל"ד מן הרשימה המשותפת ולהחלטתה להתמודד באופן עצמאי בבחירות – המשבר הזה הוא הקש ששבר את גב הגמל. בציבור הערבי נשמעים קולות הטוענים שגם בתרחיש הכי אופטימי, שכל שלוש הרשימות יעברו את אחוז החסימה ויזכו לייצוג בכנסת, עניין פסימי אחד נשאר קבוע: אין אחדות במערכת הפוליטית הערבית.

אם כן, המפלגות הערביות צריכות להתמודד עם מבחן הרלבנטיות והלגיטימיות – לא רק מול המיינסטרים הפוליטי הישראלי כי אם גם מול המצביעים הערבים עצמם. כדי להצליח בבחירות, המפלגות הערביות צריכות לפתוח שיח ישיר מול קהל בוחריהן. על מנת להדק את הקשר עם הציבור הערבי ולזכות מחדש בלגיטימציה לייצג אותו בכנסת, המפלגות צריכות לשתף אותו בקביעת האסטרטגיה הפוליטית שלהן.

למשל, רע"מ נקטה בבחירות הקודמות אסטרטגיה יוצאת דופן והייתה שותפה להקמת הקואליציה, אולם היא נמנעה מלהיכנס באופן מלא לתוך הממשלה, ולא דרשה תיק מיניסטריוני. בתגובה לכך נשמעים קולות בציבור הערבי שמותחים ביקורת על רע"מ – לא על כך שיצרה תקדים היסטורי והעזה להיכנס לקואליציה, אלא על כך שלא העזה לדרוש תפקיד של שר בתוך הממשלה. אלו התומכים בשותפות של רע"מ בתוך הממשלה מבקשים כעת ממנצור עבאס לצעוד צעד נוסף קדימה, ולדרוש תפקיד מיניסטריוני עבור מפלגתו. אם בקרב הציבור הערבי הבשילו התנאים לדרוש תפקיד של שר בממשלה, ואם רע"מ קשובה לרחשי הלב של הציבור, היא תוכל כעת לדרוש תפקיד של שר בממשלה הבאה כתנאי לתמיכתה בקואליציה. למעשה, בימים האחרונים מנצור עבאס אותת כי הפעם רע"מ אינה פוסלת את האפשרות לדרוש תפקיד שר בממשלה הבאה.

רשימת חד"ש-תע"ל המשותפת כבולה בתפיסות פוליטיות ואידאולוגיות שנתפסות מיושנות ולא רלבנטיות בעיני הציבור. לא מעט ביקורת נשמעת על היעדר ייצוג מתאים לנגב בתוך הרשימה, ובמיוחד אצל חד"ש, המפלגה הדומיננטית שזוכה לארבעה נציגים בחמשת המקומות הראשונים ברשימה המשותפת עם תע"ל. ברשימה זו מופיע מועמד מהנגב במקום החמישי, שלא נתפס ריאלי בשלב זה. טוב היה אילו חד"ש הייתה מקדמת את הנציג הערבי מהנגב למקום ריאלי, גם על חשבון הנציג היהודי המשוריין למקום השלישי ברשימה. קהל הבוחרים היהודי של חד"ש עשוי להצביע בכל מקרה למפלגה, אולם רבים מהבוחרים הערבים בנגב לא יצביעו לרשימה המשותפת אם נציג מטעמם לא מדורג במקום ריאלי. בנוסף, טוב יעשו חד"ש ותע"ל אם ישמרו על גמישות בעניין ההמלצה על מועמד ממפלגה יהודית לראשות הממשלה. אם תאותת רשימת חד"ש-תע"ל המשותפת כי בכוונתה להמליץ על מועמד כלשהו, היא עשויה לחזק בכך את הרלבנטיות שלה לא רק בעיני המפלגות היהודיות הגדולות, אלא גם – ובעיקר – בקרב ציבור הבוחרים הערבי, שמבקש להשפיע ולחולל שינוי באמצעות הצבעתו, ולא להסתפק בייצוג עקר בתוך הכנסת.

ומה צריכה לעשות בל"ד? האם מפלגת מיעוט לאומי צריכה לעשות כל שביכולתה כדי לזכות בלגיטימציה מצד מפלגות השלטון הגדולות? מתברר שלא. הספרות המחקרית מלמדת שבמקרים מסוימים, מפלגת מיעוט לאומי תעדיף שלא להתאמץ להפוך למפלגה לגיטימית בעיני מפלגות השלטון, וזאת כדי שלא לאבד את בסיס התמיכה בקרב קהל הבוחרים הטבעי שלה. המקרה של בל"ד מספק לנו דוגמא מובהקת לכך. בימים האחרונים, מייד לאחר שנודע ברבים על החלטתה של בל"ד להתמודד באופן עצמאי בבחירות, התעוררו רבים מתומכיה – אשר עד אותה נקודה התלבטו אם להצביע בבחירות בשל התסכול מהקשיים הכרוכים בשותפות הפוליטית במסגרת הרשימה המשותפת – והם מכריזים כעת בגאון כי בכוונתם להשתתף בבחירות ולהצביע למפלגתם. דווקא ההחלטה של בל"ד להתמודד באופן עצמאי מספקת להם אופציה פוליטית ריאלית שהולמת את תפיסת עולמם. אופציה זו עלתה בשיח הציבורי הערבי בשבועות האחרונים והיא זכתה לכינוי "הזרם השלישי", דהיינו הזרם הלאומי המיוצג בבל"ד, שמתקיים בצד שני הזרמים האחרים המיוצגים ברע"מ וברשימת חד"ש-תע"ל המשותפת.

מערכת הבחירות בחברה הערבית יוצאת כעת לדרכה, ובמערכת הפוליטית הערבית יש כעת שלוש גישות שונות: גישה אחת (רע"מ) דוגלת בהשפעה ישירה באמצעות השתתפות בקואליציה; גישה שנייה (חד"ש-תע"ל) דוגלת בהשפעה פוליטית מחוץ לקואליציה במטרה לבלום את גוש נתניהו; וגישה שלישית (בל"ד) שואפת לאתגר את המיינסטרים הפוליטי הישראלי הכללי, ולהציג אלטרנטיבה פוליטית לבוחרים ערבים שאינם מזדהים עם שתי הגישות הקודמות. תנאי הפתיחה עבור הרשימות הערביות אינם מעודדים, אולם אין לפסול את האפשרות שדווקא העובדה שלרשות הבוחר הערבי יש כעת שלוש רשימות המייצגות שלוש אלטרנטיבות פוליטיות לגיטימיות במשחק הפרלמנטארי הישראלי – דווקא העובדה הזו עשויה להפיח חיים בקמפיין הבחירות בציבור הערבי ולעודד את האזרחים הערבים להשתתף בבחירות.