המרוץ לנשיאות – קו פרשת מים בפוליטיקה הישראלית

דמוקרטיה זקוקה לסמלים כמו הנשיא אשר משקף את המשותף מעבר למחלוקות הפוליטיות, גם אם מדובר באשליה. האזרחים כמהים למוסד אשר מעביר את המסר שלא הכל פוליטי, לא הכל מושחת, לדמות שניתן להתגאות בה ולהעריץ אותה, שיכולה לרגש ולהתרגש.

מרוץ ההשמצות, ההכפשות והפרשיות לנשיאות מעורר ביתר שאת את שאלת נחיצותו של מוסד הנשיאות וסימן שאלה באשר ליכולתו להיות גורם מגשר ומאחד ולשמש כסמל. אולם דווקא בשעה זו עלינו לעמוד על החשיבות שבקיומו של סמל מאחד ומגשר כמו הנשיא. דמוקרטיה זקוקה לסמלים כמו הנשיא אשר משקף את המשותף מעבר למחלוקות הפוליטיות, גם אם מדובר באשליה. גם האמירה שכל בני האדם נולדו שווים היא אשליה ובכל זאת היא עומדת ביסוד הדמוקרטיה והיא אמת המידה אליה שואפת כל דמוקרטיה נאורה. האזרחים כמהים  למוסד אשר מעביר את המסר שלא הכל פוליטי, לא הכל מושחת, לדמות שניתן להתגאות בה ולהעריץ אותה, שיכולה לרגש ולהתרגש.

לאור זאת חשוב שחברי הכנסת הבוחרים היום את הנשיא יבחרו מועמד/ת שיאפשרו לציבור לחיות עם האשליה שאפשר גם אחרת, שיש אנשים שהם סמל ומופת, שהם כמעט על-אנושיים. אבל צריך לזכור יחד עם זאת שהאזרחים הם יצורים אמביוולנטיים, הם רוצים להעריץ את הנשיא אבל גם לגלות שהוא אנושי, כדי שיוכלו להזדהות איתו. לכן הנשיא או הנשיאה שיבחרו צריכים להפגין שילוב נדיר – להיות מורם מעם אבל יחד עם זאת עממי. להיות מסוגל בבוקרו של יום לקבל את כתב האמנתם של שגרירים זרים, להיפגש עם שועי עולם ולשאת נאומים רהוטים וחוצבי להבות, ובצהריים לבקר בכיתה בעיירת פיתוח ולדבר עם ילדים בכיתה ב' בגובה העיניים. זהו שילוב נדיר ומעטים אלו שניחנים בו.

אישיותו של הנשיא/ה חשובה יותר מאישיותו של המכהן בכל תפקיד אחר (ראש ממשלה או בעלי תפקיד ציבורי נישא אחר) זאת משום שהגדרת תפקידו של הנשיא עמומה. כפי שכתב בשעתו הנשיא הראשון חיים וייצמן: "נאמר לי שהנשיא מבטא סמל. עד עכשיו לא עלה בידי להבין מה פירושה של אמירה מעורפלת זו". לכן האדם הנושא בתפקיד גם ממלא אותו בתוכן. האדם המכהן מעצב את מוסד הנשיאות בדמותו. ואמנם אמון הציבור במוסד הנשיאות קשור ישירות להתנהגותו של המכהן בתפקיד – שפל בימי קצב והתחזקות האמון בימי פרס. נכון הוא שגם התפקיד עושה את האדם. זאת אומרת משעה שמועמד, בפרט פוליטי, נבחר לתפקיד, הוא עוטה עליו  איצטלה של סמליות. הוא הופך להיות א-מפלגתי, ומשיל מעליו את כמעט לגמרי את עברו הפוליטי ומשתדל להיות ממלכתי ככל האפשר.

עם זאת, אין פירושו של דבר שהנשיא צריך לגזור אלם על עצמו, בפרט בנושאים שבהם הוא או היא חשים שמדובר בנשמת אפה של המדינה. אם כי כדי לשמור על מעמדו בעיני הציבור כולו, וכדי לשמור על כבודו של מוסד הנשיאות כניצב מעבר למחלוקות הפוליטיות עליו למעט באמירות פוליטית בנושאים שנויים במחלוקת. כך גם כל אמירה שלו הופכת לבעלת משקל משמעותי. עם זאת, אין טעם בהצעות חוק המבקשות להגביל את התבטאויותיו של הנשיא אך יש מלכתחילה לבחור מועמד שידע לסנן את אמירותיו ולהתאימן למעמדו.

היום יותר מתמיד התחזקו הקריאות לביטול מוסד הנשיאות או לשנות מן היסוד את אופן הבחירה לתפקיד. אולם אין להיחפז, ויש לשקול בכובד ראש את האפשרויות השונות על מנת שלא להציע, כנהוג בפוליטיקה הישראלית, תרופה הגרועה מהמחלה. על מנת לצמצם למינימום את הממשק הפוליטי של הנשיא אפשר להציע לדוגמא תקופת צינון מתפקידים פוליטיים של מי שמועמד לתפקיד. בנוסף, יש לקבוע בחוק איסור חזרה למגרש הפוליטי לאחר הכהונה (בדרך הנוהג או המקרה כך קרה עד היום עם כל הנשיאים, למעט יצחק נבון שחזר לחיים הפוליטיים).

בנוסף יש לשקול אפשרות של בחינת המועמדים על ידי ועדת ציבורית דוגמת ועדת טירקל. אם כי יש לזכור כי מדובר בסוג שונה של תפקיד – אין מדובר במינוי לתפקיד מקצועי כמו נגיד בנק ישראל או ראש המטה הכללי, אלא בתפקיד שהוא בעיקרו פוליטי, ובפוליטיקה מה שקובע הוא האמון לו זוכה האדם מהגוף הבוחר בין אם מדובר בציבור הרחב או בכנסת. גם מי שמועמד להיות חבר כנסת אינו עובד ועדת קבלה. הציבור הוא "ועדת הקבלה". גם להצעה לפיה הנשיא יבחר על ידי הציבור יש חסרונות. במידה והנשיא יקבל את המנדט מהציבור מעמדו יהיה שונה מזה של נשיא טקבי וסמלי, שכן הוא נבחר על ישירות על ידי הריבון. בנוסף, סביר שמערכת בחירות כזו רק תגרור פוליטיזציה נוספת של התפקיד. יש כמובן גם לקחת בחשבון את ענין המימון למועמדים – אם יהיה מימון ציבורי הרי שמדובר בבזבוז גדול יותר של כספי ציבור, ואם המימון יהיה פרטי יש סכנה שרק בעלי הון או מקושרים לבעלי הון יוכלו להתמודד וכך יצא שכרנו בהפסדנו.

יש לראות במרוץ הנוכחי לנשיאות ובפרשיות השחיתות האחרונות שנחשפו קו פרשת מים בפוליטיקה הישראלית. אם בעבר הרחוק הרעה החולה של הפוליטיקה הישראלית היתה ההטייה המפלגתית והפרוטקציה ואת מקומה תפסה השחיתות שנולדת בחטא הקשר שבין הון ושלטון. היום אנחנו עומדים על סיפה של תקופה חדש של פוליטיקה כפי שהיא אמורה להיות משא ומתן על חלוקת משאבים לטובת האינטרס הציבורי. מהיום איש ציבור ומי ששואף להיות איש ציבור צריך לדעת שמשמעות הדבר היא לא זכויות יתר אלא זכויות חסר. מה שעבור האזרח מן השורה הוא בגדר קריצות עין ועיגול פינות הוא אות קלון לנבחר ציבור. מהיום כל נבחר ציבור, צריך לקחת בחשבון ש"הפפארצי הציבורי" ושליחיו (התקשורת) עוקבים אחריו. אולם יש להוסיף מילת אזהרה גם לגבי נטייה זו – אין להקצינה ואין לבלבל בין שקיפות ובין מציצנות, בין זכות הציבור לדעת ובין פגיעה בפרטיות. אין להחליף קיצוניות של חדרים אפופי עשן ומסיבות אליטה בהם מתרקמים קשרי הון ושלטון מושחתים בקיצוניות שבה כבוד האדם השואף להיות איש ציבור נרמס ברגל גסה. שתי הנטיות הן סכנה לדמוקרטיה.

כדי שהבחירה הנוכחית תכבד את הכנסת ואת הציבור בישראל כל חבר כנסת צריך לשאול את עצמו האם המועמד או המועמדת שהוא בוחר בהם יביאו כבוד למדינה ויעוררו אמון בלב הציבור ויכלו לעמוד ברף המוסרי הגבוה שתובע התפקיד, בפרט לאחר מרחץ ההכפשות והפרשיות שליווה את הבחירות הנוכחיות לנשיאות.