מלחמה בשם השם או מלחמה למען העם

מכתבו של מח"ט גבעתי עופר וינטר לפקודיו כולל שימוש אינטנסיבי ב"רטוריקה דתית" מן המקורות. הוא משקף את טשטוש הגבולות הקיים בחלקים נרחבים של החברה הישראלית בין השיח הפרטי לשיח הציבורי הנובע מאי-הפרדת דת ממדינה במדינת ישראל

בראשית מבצע 'צוק איתן' פורסם באמצעי התקשורת מכתב שהפיץ מח"ט גבעתי, עופר וינטר, לפקודיו, הכולל שימוש אינטנסיבי 'ברטוריקה דתית' הלקוחה מהמקורות. כך לדוגמא השתמש המח"ט בפסוקים ממלחמתו של דוד בגולית: "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי אשר מחרף מנאץ ומגדף אלוהי מערכות ישראל". בהמשך המכתב פנה המח"ט בתפילה משותפת: "אני נושא עיני לשמים וקורא עמכם שמע ישראל ה' אלוהנו ה' אחד... כי ה' אלוהכם ההולך לכם להלחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם ונאמר אמן".

מכתב זה עורר ביקורת בקרב חלקים מהציבור החופשי, שנרתע מהמליצוּת הדתית שהובעה בו. למכתב הגיבו מנכ"ל תנועת ישראל חופשית ועמותת חדו"ש, לטענתם המכתב הופך את המלחמה בטרור שנכפתה על ישראל ומטרתה הגנה על אזרחי המדינה, למלחמה שמניעיה דתיים. לאור זאת, המכתב אינו משקף את עמדותיהם של כלל החיילים ולא ראוי שישלח מטעם מפקד הנושא תפקיד ציבורי ומייצג את הממסד.

בסרטון שהופץ ב-ynet, שכותרתו: "תתחילו להתרגל לאליטות החדשות", הגיב הרב חיים נבון, פובליציסט, ורב קהילה בעיר מודיעין, לטענות שהועלו כנגד המכתב בנסיון להצדיקו. לדעת הרב נבון, כל שיח מביא איתו את השקפת העולם של הדובר ולא קיים שיח 'ניטראלי'. לכן, כשם שזכותם של החילוניים להשמיע טיעונים 'חילוניים' בשיח הציבורי, כך זכותם של הדתיים להשמיע טיעונים 'דתיים'. זהו ההסבר ללגיטימציה של השימוש בטיעונים דתיים. בנוגע לאפקטיביות של שיח המבוסס על אתוס דתי, טענתו המרכזית של הרב נבון היא שרוב הישראלים החיים בישראל הם דתיים או מסורתיים. טענה זו מגובה בנתונים מחקריים המצביעים על תהליך הדתה העובר על החברה הישראלית. לאור שתי הנחות אלה, מסביר הרב נבון שכיון שרבים מנושאי התפקידים הבכירים והייצוגיים היום הם מסורתיים או דתיים זכותם הלגיטימית להביא עימם את הדת אל השיח הציבורי, כנימוקים קבילים ככל השקפת עולם אחרת, הנובעת משיקולים 'חילוניים': ביטחוניים, כלכליים, חברתיים וכד'.

לדעתי, הן המכתב והן תגובתו של הרב נבון, משקפים את טשטוש הגבולות הקיים בחלקים נרחבים של החברה הישראלית בין השיח הפרטי לשיח הציבורי, הנובע מאי הפרדת דת ממדינה במדינת ישראל. במסגרת זו לא אגע בסוגיה בכללותה, אלא ככל שהיא נוגעת לנושא הנדון. האם צודק הרב נבון בכך שאין טיעונים ניטראליים, וכי כל אדם יכול להביא לשיח הציבורי את השקפת עולמו האישית? לדעתי, התשובה הראויה לכך היא שלילית. אחד מהמושגים החשובים בפילוסופיה הפוליטית הליבראלית, ששורשיו הרעיוניים מופיעים כבר אצל קאנט, אולם פילוסופים פוליטיים כגון ג'ון רולס ויוסף רז שכללו אותו לכדי כלי פוליטי חשוב, הוא: public reason (להלן: PR). משמעות המושג היא, 'טיעון כללי שיכול להתקבל (acceptable) על דעתו של כל אדם ללא תלות בהאמנות האישיות המוקדמות שלו'. אחד מעקרונות הליבה של הליבראליזם הוא ההכרה בשונותם של בני האדם, ובלגיטימציה לכך שלאנשים שונים תהיינה האמנות שונות. בניגוד להנחה שרווחה בעבר, לפיה ישנן אמיתות אבסולוטיות המחייבות את כל בני האדם, והן מתגלות על ידי האל או בעלי הסמכות הדוברים בשמו, הפלורליזם הליבראלי מניח שבנושאים רבים (כדוגמת: מוסר, חברה ופוליטיקה) לא קיימים 'אמת ושקר' אבסולוטיים. לכן, הליבראליזם מכיר בזכותו של כל אדם לחיות את חייו לפי האמנות שלו ושולל מהרבים את היכולת להתערב בחיי הפרט בשם המוסר. עם זאת, אחד מהאתגרים החשובים שהפלורליזם מעלה, הוא כיצד מכוננים שיח ציבורי וכיצד מקבלים החלטות הנוגעות לכלל האזרחים. רז מסביר שתחת הנחה שלא קיימות קטגוריות מוחלטות ומופשטות של אמת ושקר, בשיח הציבורי ראוי לייצר מנגנון שכנוע והכרעה המקובל על כל האזרחים. לדבריו, על פי העיקרון של PR, על מנת לאפשר שיח פורה בין קבוצות שונות, סוג הטיעונים  שראוי שישמעו הוא רק כאלה שאינם מעוגנים באקסיומה מוקדמת שקשורה באופן אינהרנטי לזהותו האישית של האדם ולא ניתן לתרגמם למי שאינו מקבל את אותה הנחה מוקדמת. כך לדוגמא, לא ניתן להשמיע בשיח הציבורי טיעון לפיו ראוי לאסור על יחסים חד מיניים בנימוק שהם אסורים בתורה. הסיבה לכך היא שכדי לקבל טיעון זה, חייבים להניח שמה שכתוב בתורה הוא אמיתי וראוי לציית לו, ועל כך לא כולם מסכימים. מאידך, ניתן להשמיע טיעונים ניטראליים (PR), שאינם מחייבים כל האמנה מוקדמת, גם כאשר המוטיבציה לטיעון נובעת מהאמנה אישית. לדוגמא: ניתן לטעון שנישואים חד  מיניים עשויים לפגוע בטובת הילד. 'טובת הילד' הוא מושג 'ניטראלי' שאינו מחייב כל הנחה מוקדמת. כמובן שתוכן הטיעון לא חייב להיות מוסכם, ואפשר להתווכח מה כולל מושג טובת הילד, אולם העובדה כי הטיעון אינו מחייב הנחה מוקדמת, מאפשר לכל אזרחי המדינה להשתתף בשיח ולתרום לו את קולם. חשוב מכך, התנאי של PR  מוביל לכך שכלל  האזרחים, גם אלה שאינם מסכימים עם ההכרעה שהתקבלה, יוכלו להרגיש שהם מבינים את ההכרעה, ולא שנכפתה עליהם השקפת עולם אישית באופן פטרנליסטי ושרירותי. לאור זאת, לדעתי שגה הרב נבון בקביעה שאין טיעונים 'ניטראליים', ושגה בכך שכל אזרח יכול להביא לשיח הציבורי את השקפת עולמו האישית.

אסיים את הדברים בהתייחסות קצרה למכתב המדובר. לדעתי יש להבחין בין שימוש ברטוריקה תנכי"ת, שמהוות חלק אינטגראלי מהתרבות היהודית והשפה העברית, לשימוש בשפה דתית ככלי שכנוע. שימוש בשפת המקורות רווח בשיח הציבורי במדינת ישראל. מחוקקים, שופטים פוליטיקאים וסופרים עושים שימוש נרחב בשפת המקורות, לא לשם אמיתות תוכן הדברים, אלא כחלק מהשפה העברית והתרבות היהודית שערש לידתה בסיפורי התנ"ך. בניגוד לכך, שימוש בשפה דתית ככלי שכנוע פסול כאשר הוא נעשה בספירה הציבורית (לאור העיקרון של PR). פנייתו של המח"ט לחייליו ועידודם בכך שהם נלחמים את מלחמת האל, לדעתי הוא שימוש פסול ולא ראוי שישמע ממפקד שחייליו אינם בהכרח אנשים דתיים, וחלקם אולי כלל אינם יהודים. המוטיבציה למלחמה אינה דתית, ואסור לה שתהיה כזו. היא נובעת משיקולים ביטחוניים ואסטרטגיים שעומדים בכלל ה-PR. ברגע שהשיקולים חורגים מהפריזמה הביטחונית והאסטרטגית לעבר מוטיבציות דתיות, הם צריכים להישאר בנחלת הפרט ואסור להם להישמע בשיח הציבורי. מאידך, התפילה המוזכרת בסיומו של המכתב, אינה מהווה לדעתי אלמנט 'דתי' אלא חלק מהשפה של התרבות היהודית. כשם שמטבע הלשון 'בעזרת השם' אינו נתפס כאמירה דתית, כך גם 'תפילה השמימה' ו-'שמע ישראל' יכולים להתפרש ככמיהה וצפייה לטוב ותו לא.