לא מח"ט בערמת שחת: על פרשת מח"ט גבעתי

מכתבו של מח"ט גבעתי לחייליו מבטא סדר יום ברור, גלוי ורהוט של הנהגה דתית. מול סדר היום הזה ניצבים הצבא והפוליטיקאים, שיצרו בצורה מודעת למדי את התשתית למימושו של סדר יום זה. המפתח לשינוי הוא ניסוח מחודש של החוזה הפוליטי. ההתנפלות על המח"ט היא הפתרון הקל.

ראו דעה אחרת בנושא:"רוח המפקד" – "מורשת אלקנה" מאת הרב ד"ר בני לאו

מח"ט גבעתי אל"מ עופר וינטר עורר סערה כשפרסם דף קרבי לחייליו, ובו כתב כי "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף, מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל". המבקרים טענו כי וינטר הציג את הלחימה בחמאס בעזה כמלחמת דת, ובכך העניק למבצע משמעות אחרת מזו שיצק לתוכו הדרג הפוליטי.

הדף של וינטר הוצג כביטוי לתהליכי ההדתה הפוקדים את הצבא. במסגרת דיון זה מוצגים חובשי הכיפות כמי שמנסים להשליט על הצבא את ערכיהם, בעוד הצבא עומד בפניהם חסר אונים. זוהי נקודת מוצא מוטעית. במאמר זה אנתח את סדר היום שאותו ביטא וינטר ובעיקר את חלקו של הפיקוד הצבאי בקידום סדר יום זה.

וינטר הוא בוגר המכינה הקדם-צבאית הדתית "בני דוד – עלי", היא "אם המכינות", שהוקמה בשנת 1988. הקמתה נועדה לעודד את שירותם הצבאי של חובשי הכיפות על ידי הכנתם הרוחנית לשירות במהלך שנת לימודים לפני השירות. בעקבות מכינת עלי קמו מכינות נוספות, ותהליך זה חולל תפנית בהגברת נוכחותם של חובשי הכיפות ביחידות השדה, נוכחות המשתקפת בהדרגה גם בדרג הפיקודי. אולם ראשי מפעל המכינות, ובעיקר ראש המכינה בעלי, מייסד המפעל ודוברו הבולט, הרב אלי סדן, לא הסתפקו במטרה הצנועה לעודד גיוס ועיצבו בהדרגה סדר יום שאפתני הרבה יותר.

מפעל המכינות הוא מהלך שיזם הדור השני של גוש אמונים, שהרב סדן נמנה עם מנהיגיו. דור זה הפיק את לקח כישלון המייסדים "לכבוש את הלבבות" של הרוב חילוני. לכן, בעוד דור המייסדים פעל להשפיע על הצבא מבחוץ, ביקש הדור הצעיר להשפיע על הצבא מבפנים. סדן הסביר, ברוח הגישה של "להתנחל בלבבות" כי "כל זמן שרוב עם ישראל חילוני – איננו רוצים, גם איננו יכולים, לכפות דעתנו עליו", ולכן הציע כי "בכניסה לתוך המערכות הקיימות, נפגוש הרבה אנשים טובים ומוכשרים ויחד עמם – כולנו יחד – נתחיל להתמודד עם הבעיות האמתיות של עם ישראל".התבטאויותיו של הרב סדן נלקחו מתוך אתר האינטרנט של המכינה.  במילים אחרות, סדן קרא להתערות בצבא כדי להשפיע. אין מדובר בגישה תמימה של השפעה רוחנית על הרוב החילוני, ואף שגישה כזו כבר עוצבה בעבר, היא נוסחה מחדש לסדר יום שאפתני יותר בעקבות ההתנתקות מעזה ב-2005. בעקבות ההתנתקות נמתחה ביקורת על חסידי ההשתלבות בצבא, ובכללם על הרב סדן, על כך שההתנתקות ביטאה את כישלונה של גישה זו, שהרי הנוכחות הדתית בצבא לא סיכלה את ההתנתקות. ביקורת זו העלתה את רף הציפיות של מפעל המכינות הדתיות מהצבא.

הרף החדש נוּסח בבהירות על ידי הרב סדן. "יש המצדדים בהתנתקות מן המדינה: מנמקים דעתם בטענה שזוהי התכנסות לצורך הכנת כלים למדינה אידיאלית", התווכח הרב לאחר ההתנתקות עם שוללי ההשתלבות בצבא. "ואני שואל איך מכינים כלים? על ידי לימוד תיאורטי? הרי צריך להיכנס לתוך המערכות הקיימות של הצבא, השב"כ, המוסד והמשטרה, ורק כך נוצרים הכוחות, הכשרונות והיכולות, לשמור על ביטחון מדינת ישראל ולפתחה". במילים אחרות, מטרת ההשתלבות בצבא אינה רק העשרה רוחנית של שורותיו אלא לזכות בהשפעה מכרעת, שאף תכין את הכלים ל"מדינה האידאלית". מדינה זו אולי אינה תאוקרטיה אבל היא ודאי מדינה, שמחויבותה לשימור נוכחותה של ישראל בשטחים אינה מוטלת בספק, בעוד, להשקפת הרב, "שאלת מסירת הגולן ויש"ע לידי הערבים, הם רק סימפטומים גלויים של בעיות נוראיות הרבה יותר, בעיות תרבותיות, בעיות של זהות... בעיות שמסכנות את קיומנו כעם". לנוכח חולשתם זו של החילונים יש למפעל המכינות תפקיד ברור: "ליצור משהו איכותי גדול ואמיתי, לא רק בתור חווית נעורים של 'שנה לפני הצבא' אלא בתור מסלול חיים!".

זהו, אם כן, סדר יום ברור של השפעה דתית-פוליטית על הצבא. ברוח זו, הקצין הדתי אינו רק קצין החובש כיפה, אלא דתיותו אמורה לעצב את זהותו המקצועית, שהרי לדברי הרב, "גם כשיש כלכלן דתי, משפטן דתי וכו', חוץ מהעובדה שברמה האישית הוא שומר מצוות, האם המבט המוסרי, הכלכלי המשפטי המדיני וכו' נבנה אצלו מתוך דעת התורה...?".

עופר וינטר, תלמידו של הרב סדן, היה סוטה מהדרך שהתווה לו מורו אילו העניק ללחימה בעזה פרשנות חילונית של מהלך צבאי שנועד לסכל איום ביטחוני, כפי שקצין אמריקני יגדיר את המשימה לחייליו באפגניסטן. כאמור, הדת מעצבת את זהותם המקצועית של הקצינים הדתיים, וזו אינה זהות פרטית, אלא כזו שיש להנחילה לכלל החיילים כחלק מהמשימה הדתית שמפעל המכינות קיבל על עצמו.

עד כאן המוטיבציה של אנשי המכינות. אבל הצד החילוני בתמונה זו אינו סתם צד פסיבי אשר בלי משים משתלטים לו על הצבא. ניתן לקבוע כי הצבא והציונות הדתית כוננו חוזה פוליטי (לא פורמלי כמובן אבל במונחים של הסדר חליפין), שנוסח מחדש לאחר ההתנתקות. רבני ההסדר והמכינות לא הסתירו את דעתם כי תלמידיהם מגיעים לצבא גם כדי להגן על מפעל ההתנחלויות, וכי נוכחותם המוגברת ביחידות הלוחמות ובשדרת הפיקוד תגביל את יכולתו של הצבא לשגר את היחידות למשימות פינוי עתידיות. לא בכדי הוקמו חלק ניכר מהמכינות בגדה, ולא במקרה חלק מהתכנים שראשי המכינות מקנים לתלמידיהם, במסגרת ההכנה לצבא, הם גם תכנים פוליטיים, המתריסים נגד הניסיון לוויתורים טריטוריאליים. הצבא שומע את הקולות ומודע לתכנים. גם דבריו של הרב סדן מתפרסמים בפומבי ולא כסדר יום סמוי. חרף זאת הגביר הצבא את פריסת חיילי ההסדר והמכינות בזירה הרגישה של הגדה המערבית. בכך מיסד הצבא עוד יותר, ואף שכלל, את החוזה הפוליטי הכרות בינו ובין ראשי הישיבות והמכינות, חוזה שמשמעותו הַקרבה צבאית תמורת מימוש משמעותה הפוליטית של המשימה הצבאית.

במילים אחרות, הצבת סוגיית הנסיגה מהשטחים כביטוי לחולשה מסוכנת שעמה צריכות המכינות להתמודד, קריאת הרב סדן לכניסה מסיבית לתוך הצבא "לצורך הכנת כלים למדינה אידאלית", והעידוד מצד הצבא וממוניו הפוליטיים ל"כניסה מסיבית" זו של בוגרי המכינות לצבא – כל אלה מעידים על קבלת ההתניה שהציב הרב. זוהי התניה בין הכניסה לצבא ובין "הכנת הכלים" לעיצוב אופי מסוים של מדינה, "אידאלית" לתפיסתו של הרב.

במסגרת חוזה זה מימש עופר וינטר את חלקם של חבריו בכך שהשתלבו בדרג הלוחם והתנדבו לתפקידי פיקוד. בצדק מבחינתו, הוא גם תבע את התמורה כאשר הציג את הלחימה בעזה בצורה שלאורה חונך ולמענה התגייס והתנדב. לכן, אין מקום לקריאות השבר על השתלטות חובשי הכיפות על הצבא. יש כאן סדר יום ברור, גלוי ורהוט של הנהגה דתית, ומולו צבא ופוליטיקאים, שיצרו בצורה מודעת למדי את התשתית למימושו של סדר יום זה. המפתח לשינוי הוא בניסוח מחדש של החוזה הפוליטי, כך שייאסר על המכינות, הפועלות במסגרת התשתית שהמדינה העמידה לרשותן, לעסוק בחִברות פוליטי ישיר או עקיף, לרבות כזה המאפשר למפקדים חובשי כיפה לבטא את השקפתם, באופן שיניח להם לצקת הלכה למעשה למלחמה משמעות אחרת מזו שהציבה לה ההנהגה הפוליטית. ההתנפלות על וינטר היא הפתרון הקל.

פרופ' יגיל לוי הוא חוקר יחסי צבא–חברה–פוליטיקה ומשמש חבר סגל האוניברסיטה הפתוחה.