צבא העם או צבא האל?
דיון באופיו של צה"ל על רקע דף המפקד של וינטר
מפקדי הצבא והממשלה, שהצבא נתון למרותה, אינם רשאים להתעלם מן השינוי המתרחש בצבא לנגד עינינו. עצימת עיניים היא ההפך ממה שנדרש ממנהיגות. יש להפגין גם אומץ לב צבאי וגם אומץ לב אזרחי כדי להתמודד עם הבעיה.
חרף האמור לעיל, כאזרחים במדינה דמוקרטית, אין אנו פטורים מן השאלה אם אמירות כמו אלה שהופיעו בדף המפקד של וינטר לקראת יציאת חטיבת גבעתי למבצע הן ראויות. לא בווינטר עסקינן אלא בתכנים האלה, כאשר הם מובאים בדף מפקד לקראת מערכה צבאית. שאלה זו ראויה לדיון כשלעצמה. היא ראויה לכך על אחת כמה וכמה על רקע השתלבותה במגמה של "הדתה" של הצבא, שקצרה כאן היריעה מלהרחיב בה. נזכיר רק כמה מביטוייה: מפגשים של רבנים צבאיים עם כוחות לוחמים במבצע "עופרת יצוקה"; אירועים וטקסים צבאיים; ופעולות חינוכיות בצבא שתכנים דתיים ממלאים בהן מקום בולט. הבעיה איננה רק שמערכת השפעה כזו מופעלת על חיילים, שהם קהל שבוי לחלוטין, אלא בכך שלא אחת המסרים הללו משקפים פרטיקולריזם קיצוני, שאינו מאוזן כלל באוניברסליזם. אחד הגילויים הקשים והחמורים של הפרטיקולריזם הזה הוא הדרת נשים ופגיעה בחיילות המשרתות.
חשוב לזכור מי הציבור הנתון להשפעות הללו ומהו ההקשר הכללי להתרחשותן. צעירים ישראלים דתיים רבים מגיעים שירות צבאי אחרי שהתחנכו במסגרות המזניחות באופן שיטתי היבטים הומניסטיים ומדגישות את הייחודיות היהודית. המסגרת הצבאית מטבעה מדגישה את הלאומי מול האחר, שהוא אויב או חשוד כאויב. זו גם מסגרת הייררכית מובהקת, שאינה מעודדת את חופש המחשבה והביקורת, ושבה השפעתה של אינדוקטרינציה מטעם הפיקוד היא משמעותית במיוחד. טקסטים ותכנים דתיים מדברים אל החיילים לא רק מכוח סמכות הפיקוד הצבאית אלא גם מכוחה המחייב, הבלתי ניתן לערעור, של התורה הקדושה. בתוך ההקשר הזה מסרים על עליונות יהודית ועל דמוניזציה של האויב הם קרקע פורייה לברוטליזציה של המשרתים ולהשתחררות ממעצורים מוסריים.
יש יחס ישר בין עומק ההדתה של הצבא לבין אופייה הדמוקרטי של המדינה ויכולתם ונכונותם של גורמים מוסמכים לקבל החלטות גורליות לעתיד המדינה. ככל שהצבא הופך דתי יותר, כך גובר הסיכון שהחלטות חוקיות על אודות פינוי יישובים יהודיים בשטחים לא יוכלו להתבצע בשל סירוב, המונחה על ידי רבנים, למלא פקודות, ואולי אף גרוע מכך. כבר יש דוגמאות מן העבר לסירוב כזה. על רקע סכנה זו מצטמצם, הלכה למעשה, המרחב של הריבונות הדמוקרטית השמור לאזרחים לקבל באמצעות נציגיהם החלטות בנושאים חיוניים, מתוך חששם של נבחרי הציבור לעמוד מול שבר שאין דומה לו בחומרתו. אין להתעלם מאופיים הפוליטי-מפלגתי שיש למהלכים הללו, בהיותם מכוּונים על ידי הציונות הדתית ומשרתים את צרכיה הפוליטיים. מדובר בפוליטיזציה של הצבא במובן המובהק ביותר ובניצול הצבא לעשיית נפשות לתפיסת עולם פוליטית-אידאולוגית מסוימת, ובעקיפין גם לתנועה פוליטית פרטיקולרית. אין דבר המנוגד יותר מזה לממלכתיות של הצבא.
עד כמה הרחיקה לכת המדינה בנושא זה מעידה גם הקמת הגוף לחיזוק התודעה היהודית בראשות מי שהיה הרב הצבאי הראשי, אביחי רונצקי. משלם המסים הישראלי מממן טיפוח תודעה יהודית מסוג מסוים מאוד כדי שהנפשות שהועמדו לרשותו של הרב רונצקי במסגרת הצבא, יועמדו שוב להשפעתו, שמגמתה היא להוביל ולדחוף את תפיסת הציונות הדתית לתוך הציבוריות הישראלית. דף המפקד של וינטר לא היה בא לעולם ללא הכשרת קרקע זו, ובכך הוא ממחיש את הבעייתיות שבהליכי ההדתה בצבא.
נזכיר לעצמנו את תוכנן של האמירות בדף המפקד: "אני נושא עיני לשמיים וקורא עמכם 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'. ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח בדרכנו, אשר אנחנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך. בשם לוחמי צה"ל, ובפרט לוחמי החטיבה והמפקדים, עשה ויתקיים בנו המקרא שכתוב: 'כי ה' אלוהיכם הולך עמכם להילחם עם אויבכם להושיע אתכם ונאמר אמן'".
נכתב בו גם כי המלחמה היא "באויב הטרוריסטי 'העזתי' אשר מחרף, מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל".
אין בדף התייחסות כלשהי לאוכלוסייה האזרחית של עזה ולחובה להימנע מפגיעה שאינה הכרחית בה.
דברים אלה, שאנו מניחים שנכתבו בתום לב ומתוך כוונה טובה לחזק את רוח החיילים ביוצאם לקרב, הם בעייתיים מכמה בחינות:
האחת, דף המפקד הוא דברו של הצבא ואינו פואמה אישית. וינטר מייצג עבור פקודיו את צה"ל. הדברים אינם בבחינת הרהורים עיוניים. הם גם לא מצע לדיון, המאפשר מרחב לדעות אחרות. זהו מפגן של כוח. זו פקודה צבאית המחייבת את מקבליה. מאחוריה מתייצבת עוצמתה של המשמעת הצבאית, שאין דומה לה בחריפותה, עד כדי חיוב לקיים פקודות בלתי חוקיות, ובלבד שאינן בלתי חוקיות בעליל. כוחה רב יותר מכוחה של פקודה רגילה, שיש לה תוכן מוגדר וסגור, מפני שפקודה זו מגלמת בתוכה גם את רוח המפקד, וכאמור רוח המפקד היא רוחו של הצבא כולו. מבחן התוכן של הדף למפקד אינו מה התכוון וינטר לומר אלא כיצד עלולים פקודיו, הסרים למרותו והרואים בו דמות להזדהות, או חלק מהם, לפרש את הדברים ולהבינם.
השנייה, צה"ל כצבא השם. ניתן להבין את האמירות הללו כהופכות את צה"ל לצבא השם, בייחוד כאשר האויב מוגדר אויבו של השם. צבא הגנה לישראל הוא צבאה של המדינה ואיננו צבא השם. הוא חייב להיות צבאה של המדינה, ואך ורק של המדינה, הנתון למרותה של הממשלה ולפיקוח של הכנסת, ולא לשום מרות אחרת. אין מקום בתווך שבין הצבא לנציגי האזרחים בשלטון לשום גורם נוסף – אפילו לא לקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. אם הוא נמצא שם, נמצאים שם גם אלה המפרשים את דברו, ודברם, כפי שראינו, עלול להיות שונה מדבריהם של הגורמים המוסמכים. צבא הנתון למרויות שונות הוא סכנה לדמוקרטיה וסכנה קיומית ממש. אין הבדל בין צבא כזה לבין צבאות אסלמיסטיים. גישה כזו – התואמת את תפיסות חמאס, אל-קאעידה והקבוצות הרדיקליות ביותר באזור – משרתת את מטרותיהם ומחזקת אותם בקרב קהלי היעד שלהם ברחוב הערבי והפלסטיני.
אם כל מלחמה שהמדינה תצא אליה תיחשב אוטומטית מלחמת השם, לרבות מלחמות בררה, יש בכך כדי להעניק כוח יתר לממשלה, ששום ממשלה אנושית אינה ראויה לו, ושהאזרחים בדמוקרטיה צריכים להיות יראים מאוד מפניו. אם התנועה הציונית תיתפס כהתגלות של המהלך האלוהי של הגאולה, כפי שגורסים רבים בציונות הדתית, יש שתי אפשרויות: האחת, שממשלת ישראל היא המובילה מהלך כזה, ואוי למדינה שיש בה האלהה של ממשלה; השנייה, שמובילי המהלך הם רבנים, ואז תהפוך ישראל לתאוקרטיה. לכל חייל דתי ולכל מפקד דתי יש רב משלו, ויש שיבחרו כרבניהם את הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור, המתירים הריגת תינוקות וילדים במלחמה בנימוק שהם יגדלו להזיק לנו וגם מפני ש"גם הם מרוויחים מזה כי אחרת יגדלו בצורה לא מתוקנת וממילא נצטרך להורגם" (תורת המלך, פרק ה'). הגדרת האויב כאויב השם מעבירה אותנו לתפיסה של מלחמת דת, שאינה מחויבת לרציונליות, וגם אינה מחויבת לאמות מידה מוסריות. צבא שהוא צבא האל לא יוכל להיות צבאו של העם. הוא לא יהיה ראוי להיות צבאו של העם, במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, בראשיתה של המאה העשרים ואחת. על הצבא לפעול לפי תפיסה רציונלית שתנחה את עצם היציאה למלחמה, את אופן ניהולה ואת סיומה, ושתהיה כפופה לאמות מידה מוסריות אוניברסליות.
במדינה דמוקרטית הצבא אינו רשאי לכפות על שום חייל תפיסת עולם שהיא זרה לו או שאינה מקובלת עליו. כל עוד משרתים בצה"ל חיילים יהודים שאינם דתיים-לאומיים וחיילים שאינם יהודים, פקודות אינן יכולות לכלול תפילות או קריאות לאל. איש אינו רשאי לקרוא בשמו ובשם החיילים אל האל, ואיש אינו רשאי לגייס את האל לצאת עם החיילים למלחמה. כל גישה שונה מבטאת אי-כבוד לחייל שאינו דתי-לאומי, ואף פוגעת בחופש המצפון והדת של חיילים אלה. זו פגיעה קשה ביותר בשל אופייה של המסגרת כשירות חובה ובשל טיבה של המשמעת הצבאית. היא גם רעה מהבחינה התועלתנית, שכן היא מעוררת תחושת ניכור בקרב אלה שאינם שותפים לאותה תפיסה דתית, דווקא בעת שהשעה מחייבת הזדהות שלמה ומוחלטת.
אם תימשך מגמת ההדתה של הצבא, תיפגע המוטיבציה של אלה שאינם דתיים-לאומיים לשרת בין שורותיו ושל אזרחים לא דתיים לראות בצבא את צבאם. הוא הדין במוטיבציה של נשים לשרת בצבא. אלה ודאי השלכות לא רצויות ורעות. אין דופי בכך, והדבר אף ראוי ומועיל לרוח הלחימה, שחיילים ומפקדים דתיים-לאומיים יוכלו להתפלל לקראת יציאה למערכה, ובלבד שתוכן התפילה אינו סותר את דיני המלחמה. כשם שיש לכבד את החופש מדת של מי שאינם דתיים, יש לכבד את חופש הדת של דתיים-לאומיים. מי שאינו נוהג כבוד כזה או אינו מתריע על פגיעה בכבוד, בל יתפלא למשמע תגובות שליליות, עוינות וחוששות הן בקרב הציבור הדתי-לאומי והן בקרב הציבור שאינו דתי-לאומי.
כשם שצה"ל אינו צבא השם, אויבי המדינה הם אויבינו, ולא אויבי השם, ודי בכך. השאלה אם הם מחרפים, מנאצים ומגדפים את אלוקי מערכות ישראל היא שאלה מטפיזית שאינה עניין לצבא.
אין אלה דקדוקי עניות לשוניים. מה שחשוב הוא איזה מסר נקלט בעקבות דברים מעין אלה, ולא מהו המסר שהועבר או מהו המסר שהתכוונו להעביר. במקרה שלנו מדובר במסר של דמוניזציה, ודמוניזציה של האויב היא השער שדרכו נכנסים פשעי מלחמה. האם, למשל, ראוי לקחת בשבי אויב שנכנע או שמא יש להורגו, משום שהוא לא רק אויב שלנו אלא גם אויב השם, ההולך עמנו להילחם?
כאשר כותבים "נעשה הכול בכדי לעמוד במשימה על מנת להכרית אויב ולהסיר את האיום מעם ישראל [...] נפעל ונעשה הכול בכדי להחזיר את בחורינו בשלום, תוך שימוש בכל האמצעים העומדים לרשותנו ובכל העוצמה שתידרש", וכאשר אין כותבים שיש חובה להימנע מפגיעה באזרחים שאינה כרוכה בצורך צבאי ושאינה עומדת בתנאי המידתיות, עולה השאלה: האם נעשה מה שחייבים לעשות כדי למנוע פגיעה בבלתי מעורבים במלחמה? אופייה של הלחימה בעזה, בשטח בנוי, שבו המחבלים והאזרחים משמשים בערבוביה, חלקה מכוננת בכוונת מכוון על ידי המחבלים, יוצר סיכון ניכר הן לחיילים והן לאזרחים. אין זה מובן מאליו כלל שחיי האזרח העזתי יהיו חשובים בעיני כל חייל וחייל. בנסיבות אלה קיים פיתוי חזק ביותר למנוע כל סיכון באשר הוא לחיילינו על חשבון נקיטת פעולות המסכנות במידה עצומה את חייהם של בלתי מעורבים בצד השני. אי-אפשר בעת ובעונה אחת לקיים צבא מוסרי ולאפשר לפיתוי הזה לנהל את המערכה הצבאית. דפי המפקד חייבים התייחסות ברורה לחובה להימנע מפגיעה בלתי הכרחית בחיי האזרחים.
מפקדי הצבא והממשלה, שהצבא נתון למרותה, אינם רשאים להתעלם מן השינוי המתרחש בצבא לנגד עינינו. עצימת עיניים ו"שב ואל תעשה" הם ההפך ממה שנדרש ממנהיגות. אין זה מוגזם לצפות מאלה היודעים להפגין אומץ לב צבאי, לגלות גם אומץ לב אזרחי הנדרש כדי להתמודד עם הבעיה.