על הפוליטי והשנוי במחלוקת לפי בית המשפט הגבוה לצדק

רשות השידור אפשרה, ללא קושי, לפרסם שני תשדירי פרסומת בעלי אופי "שכנועי", של המטה לחוסן לאומי ושל חב"ד. לעומת זאת, כאשר התבקשה לשדר תשדיר של "בצלם" שבו מוקראים רשימות חלקיות של שמות של הילדים הפלשתיניים שנהרגו במבצע "צוק איתן", היא סירבה לעשות כן. עתירה לבג"ץ נגד החלטה זו נדחתה. בית המשפט קבע כי מדובר בתשדיר בעניין השנוי במחלוקת פוליטית בציבור, ולכן פסול.

המאמר התפרסם בעיתון "הארץ" בתאריך 30.8.2014

על מה שחסר בפסק הדין

לא התקיים כלל בפסק הדין דיון בסוגיית קיומה של קטגוריה ערכית שהיא על-פוליטית, ולכן בגדר מה שאינו יכול היות שנוי במחלוקת במדינה נאורה. הכוונה למסרים הומניסטיים-אוניברסליים. במרכזם מצוי הרעיון בדבר שוויון ערך האדם באשר הוא כזה וקדושת חייו. ממנו נגזר כי הרג של מי שאינם מעורבים במלחמה הוא רע, שגם אם הוא הכרחי- יש לפעול כדי לצמצם את היקפו. גם כאשר נעשה כול המאמץ הסביר כדי להימנע ממנו והוא מתרחש -הוא מצער. זהו צער שראוי וחשוב להביע כדי לשמר את התובנה שמדובר ברע. כדי שההתרגלות למתרחש לא תביא חלילה לטשטוש האמת הזו, שהאמת הזו לא תוחלף בניסיון למזער את הרע, בין השאר על ידי טשטוש המהות האנושית של הקרבנות. מי שאינו חש צער על מותו של ילד שנהרג כתוצאה ממלחמה, גם ילד של הצד השני- חסר אצלו משהו בתחושת האחווה האנושית המקיפה את כלל בני האדם. אם יש רבים כאלה, משהו מאד בסיסי לקוי במערכת החינוכית, התרבותית, התקשורתית והמנהיגותית של אותה חברה.

נראה כי השופט רובינשטיין שותף לעמדה בדבר קיומם של היגדים אנושיים-אוניברסליים. אחרת, קשה להבין את הדברים שהקדיש לנושא היחס לחפים מפשע במלחמה. בין השאר, כתב "כבני אנוש אנו מצרים מאוד על מותם בעזה של חפים מפשע". כן כתב כי במלחמתה הצודקת של ישראל , באויב אכזר ושווה נפש לדם אזרחים, "ישראל ערה וחייבת להיות ערה גם למצוקת חפים מפשע בצד האחר- ובהם ילדים". נניח שהיו מבקשים להשתמש בטקסט שלו כתשדיר פרסום, בעיצומה של המלחמה? הוא היה הופך לפוליטי ושנוי במחלוקת?

השופט רובינשטיין ייחס ל"בצלם" כוונה הפוליטית להביא להפסקת הלחימה. אך זהו ייחוס המנוגד לכוונה המוסרית של "בצלם", כפי שהצהיר עליה; ייחוס שנועד לבסס את ההכרעה השיפוטית, מבלי שיהיה לו יסוד. ייחוס כזה עולה בקנה אחד עם מגמה רווחת בישראל לייחס למי שמשמיע מסר אוניברסלי- שמאלנות. אותו ייחוס מגמתי ופסול ניתן היה להצמיד לדבריו של השופט רובינשטיין עצמו.

כמה עצוב, כמה מבייש, שלא ניתן לשדר בישראל מסר אוניברסלי-הומניסטי פשוט, לפיו ילד עזתי הוא קודם כל ילד, גם בעת לחימה. הוא אדם. יש לו שם. מותו מצער כל אדם שהאנושיות טבועה בו. כמה חבל שכל מסר ניתן לתיוג כפוליטי, שהיגדים אוניברסליים-הומניסטיים מתוארים כשנויים במחלוקת. אם על הכול יש מחלוקת- מה כן משותף לחברה הישראלית? באיזה מובן היא חברה אנושית?

הייתה לבית המשפט הזדמנות פז לשרטט עבור החברה בישראל את המינימום האנושי, שאינו יכול להיות שנוי במחלוקת, הנמצא מעל לפוליטיקה, שהוא ראשית לכול ואחרית לכול, שהוא פנינו כבני אדם.

הייתה לבית המשפט הזדמנות להניף את עצמו מעל לשיח רווח וולגרי בחברה הישראלית, המתייג הכול, המדכא כל דיבור אנושי ואוניברסלי לטובת מסרים פרטיקולריים, מדירים, כאלה המרוממים אותנו ומשפילים את האחר.

הייתה לבית המשפט הזדמנות להציל את יהודיותה של המדינה- הלאומית והתרבותית- מפני פרשניה ההרסניים , מפני אלה המטביעים על יהודיות המדינה חותם של לאומנות וגזענות. מפני אלה המסלקים מפניה היהודיות של המדינה את הממד ההומניסטי-אוניברסלי. מפני אלה החותרים תחתיה לעוותה ולהשחיתה.

על מה שעולה מפסק הדין

הייתה לבית המשפט גם הזדמנות להציב עצמו נגד ההפליה לרעה של מסרים כאלה לעומת ההכשר הניתן באופן שגרתי למסרים לאומיים -פרטיקולריים , כפי שהיה במקרה הנוכחי. רשות השידור וגופים אחרים למדו מפסק הדין כי ניתן לנקוט הפלייה כזו, שכן רק עתירה לבג"ץ עשויה לעצור אותה. מבחינה מעשית, זהו פסק דין מעודד הפלייה. הוא חלק מה"בון טון", לפיו כל מסר לאומי או דתי הוא כשר למהדרין, גם אם הוא לאומני או קיצוני, ואילו כל מסר אוניברסלי הוא חשוד מלכתחילה, על-פניו אנטי פטריוטי, אולי אף בוגדני, וודאי שנוי במחלוקת, כזה ששומר נפשו ירחק ממנו.

בית המשפט לא עמד באתגר. הוא החמיץ את ההזדמנות. הוא תרם להעצמת תרבות השוללת אוניברסליות הומניסטית, כזו המתייגת כל מסר הומניסטי כמסר שמאלני, כמקבילה מצד שמאל של מסרים גזעניים.

קיים פער בין הדרשה הנאה שבפסק הדין לבין התוצאה הבלתי מקיימת. הפער הזה מציב סימן שאלה טורדני, מכאיב, על הדברים הנכוחים שנכתבו. האם יש לראותם כיציאת חובה לצד המוסר, לתפארת המליצה? האם מדובר במפגן ריק של ידיים נקיות? האם ניתן עוד לקוות שלא?

*פרופ' קרמניצר הוא חבר במועצה הציבורית של בצלם