נבואה המגשימה את עצמה

ההתקפות הגורפות על עצם התגברות הנוכחות הדתית בצבא, או כנגד כל נוכחות של סממן דתי בזירה הציבורית, גורמות גם למתוני המחנה הדתי להגיב במגננה גורפת, שמתפרשת אצל התוקפים כהוכחה לטענתם המקורית. מחשבות בעקבות השולחן העגול על 'אתוס הלחימה של צה"ל'.

הדיון שהתקיים במכון אודות "אתוס הלחימה של צה"ל'', דיון שנולד בעקבות הויכוח סביב דף הקרב של מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר, עורר הדים רבים בקהילת המכון ומחוצה לה. כמנחה הדיון, כמי שהיה שותף מרכזי ביוזמתו ובעיצובו, ובעיקר כמי שמקדיש את חייו המקצועיים לנסיון להבין את החברה הישראלית ונפתוליה, במיוחד בשיח שבין דתיים לחילונים, אני מבקש אפוא לחלוק עם אנשי המכון ועם כלל קוראי האתר כמה ממחשבותי בעקבות ההתרחשויות.

בראשית הדברים, משהו על קורותיי האישיים ביחס לפרשת וינטר, תהליך היכול ללמד כמדומני משהו שמעבר למקרה הפרטי. כשהתפרסם דף הקרב של אל"מ וינטר, לא ידעתי את נפשי. חשתי שכל החששות שלי ושל רבים אחרים מתסריט שבו מיעוט קיצוני בחברה הדתית יבקש להשליט על הצבא, ועל המדינה בכלל, אתוס דתי, הולכים ומתגשמים. אני מודה שגם ברמה האישית חשתי תסכול גדול: אחרי שנים של ביקורת מצידי על העוינות הגורפת לתהליך השתלבות מפקדים דתיים בצבא; אחרי שנים של טענה שלא כל דתי בהכרח הולך להשליט על צה"ל אתוס דתי, והכיפה עדיין אינה אומרת שאתוס הפיקוד לא יהיה ממלכתי – חשתי כאילו אל"מ וינטר בגד בי ובאמוני באופן אישי.

ברוח זו כתבתי מאמר חריף מאוד כנגד וינטר ב'מקור ראשון', שבו אני כותב בקביעות. לא קראתי את כל מה שנכתב בפרשת וינטר, אבל נדמה לי שהמאמר הזה היה אחד החריפים ביותר בסגנונם, יותר חריף כמדומני מכל מה שנכתב בנושא במכון לדמוקרטיה – כולל משפט סיום שאמר שוינטר עצמו יכול להיות מוגן מהדחה בנימוק של סלחנות על טעות, אבל בכל מקרה עליו להינזף והמפקד הבא שינהג באותו אופן צריך להיות מודח ללא היסוס.

התגובות בסביבתי הדתית היו בהתאם: החל מקרובי משפחה שתהו 'מה קרה ליאיר', וחברים שביקרו אותי על עצם ההתקפה על מח"ט הנמצא בעיצומה של פעילות מבצעית; דרך מכתב למערכת של אדם יקר ומוערך, שהיה המחנך של אחד מבניי, שתקף את "הליברלים שלא מוכנים לגלות סובלנות לעמדות אחרות'', ועד הרב יעקב מדן, ראש ישיבת 'הר עציון' שבה למדתי בעבר, שבמאמר כולל להגנת וינטר גם ביקר אותי בחריפות על היומרה לקבוע מי ראוי ולא ראוי להיות מח"ט בצה"ל. 

הבנתי שטעיתי: לא בעמדה עצמה ביחס למסמך וינטר, לגביה אני שלם עד היום, אלא בסגנון הדברים. אם ענייני הוא לשכנע ולהשפיע ולא רק להרגיש טוב שעשיתי משהו, המאמר היה כשלון מוחלט. למען האמת, גם חשתי חרטה על כך שתקפתי באופן אישי ובמלים חריפות אדם שבמשך 25 השנים האחרונות (כולל בעצם ימי הדיון סביב מכתבו) סיכן את חייו למעני. כתבתי אפוא מאמר שני, כתגובה לרב מדן, וסגנונו שונה לחלוטין: ראשיתו בהתנצלות כלפי אל"מ וינטר על המימד האישי והסגנון החריף במאמר הקודם, והמשכו בהסבר ענייני מה הפריע לי במסמך שלו: לא כלל אזכור שם אלוהים, אלא המשפטים המסוימים המזהים את המלחמה כמלחמה דתית ("כנגד אויב המחרף ומנאץ אלוקי מערכות ישראל"). וראו זה פלא: התגובות היו שונות לגמרי – לא רק כלפי הסגנון, אלא גם כלפי תוכן הדברים. הדוגמא הבולטת היא שאותו מחנך של בני הודה בפניי שכעת הוא מבין מה הפריע לי במסמך.

המסקנה שלי מהתהליך הזה היתה כפולה: ראשית, שבניגוד למה שנדמה לנו לא פעם – גם אנשים שנדמים כבני-פלוגתא מוחלטים ומובהקים ניתנים לשכנוע, ואם לא לקבלת עמדתך במלואה, לפחות להבנה שלה, וממילא ליכולת להיות מושפע ממנה לפחות חלקית. ושנית, שטון הדברים וההקשר הכולל שלהם הם קריטיים לגבי אפשרות השכנוע/ גילויי ההבנה.

ומן המשל הפרטי לנמשל הציבורי: אכן, יש בציבור הדתי-לאומי מיעוט שהיה רוצה בהשלטת הנורמה ההלכתית, או 'האמונית' (בלי שיש לו בדרך כלל מושג ברור למה בכלל הכוונה), על מדינת ישראל והחברה הישראלית. למיטב שיפוטי והכרתי, גם כיום רוב הציבור הדתי לא נמצא במקום הזה. רוב הציבור הדתי-לאומי חרד ממדינת הלכה לא פחות מהציבור החילוני. בקרב רבים מצעירי הציונות הדתית יש כיום לא רק תופעות נרחבות של חילון, כפי שהתקיימו תמיד, אלא גם מרד שקט בסמכות הרבנית. בכל דיון ענייני על מסמך וינטר, על הדרת נשים, או כל נושא אחר שבמחלוקת, ניתן היה לגייס את הרוב הדומם הזה למאבק משותף בתופעות ההקצנה. אבל הסיבה העיקרית שאותו 'רוב דומם' נשאר דומם, היא כשהדיון מתחיל להיות גורף ולא ענייני: או גורף במישור הסוציולוגי – האשמת כלל הדתיים בתופעות ההקצנה, או גורף בתחום האידיאולוגי - התנגדות מוחלטת לכל זהות דתית, או אזכור שם אלוהים, במרחב הציבורי. במקרים כאלה מתרחשת ריאקציה פשוטה, לא רצויה אבל כמעט טבעית: התקפה גורפת נענית במגננה גורפת.

או-אז מתרחשת 'הנבואה המגשימה את עצמה'. המגננה הגורפת מתפרשת במחנה התוקף כהוכחה לטענתו המקורית: 'אמרנו לכם שכל הדתיים הקצינו, וכבר אין עם מי לדבר שם' – בלי להבין שלאופי הגורף של המתקפה יש חלק מכריע בכך. בשלב הבא כמובן שהמתקפה תהיה גורפת עוד יותר, וכך גם המגננה, וחוזר חלילה. אגב, כמובן שתופעה דומה מתרחשת גם בכיוון ההפוך, כאשר אנשים דתיים מפרשים את כלל הזהות החילונית-ליברלית על-פי סמניה הקיצוניים, ומגיבים ברוח זו. בכל מקרה, מדובר בשיח טראגי, שהולך ומקרב את כלל המציאות הישראלית לטרגדיה של דיאלוג בין חירשים.

הוכחה לכך יכול לספק מה שהתרחש בשולחן העגול עצמו: למיטב היכרותי עם הנפשות הפועלות, אין בין המשתתפים הדתיים בדיון כמעט אף אחד (אני בספק לגבי אחד בלבד) שהיה חותם, קל-וחומר כותב בעצמו, את אותו משפט מעורר סערה של אל"מ וינטר. אחד מהם אמר לי אחרי הדיון: באתי לדיון מתוך תחושה שאני רוצה לבטא הסתייגות ברורה מהמשפט המסוים של וינטר, אבל כששמעתי את המתקפה הגורפת על הדתיים ועל נוכחות אלוהים, שיניתי את כל הטון של דבריי.

ועוד הוכחה: לפני שנים אחדות סערה הארץ מאירוע שבו הודחו ארבעה צוערים דתיים מבה"ד 1 לאחר שהתעקשו לצאת בזמן הופעתה של להקה שכללה גם נשים (תשעה צוערים יצאו מההופעה, אבל הודחו רק הארבעה שסירבו להביע חרטה). עיתון 'הארץ' פירסם אז בהבלטה שבאותו קורס קצינים שירתו 93 צוערים דתיים, שהיוו 41% מהקורס. המשמעות של הנתונים היתה ברורה: זהירות, 41% של מדירי נשים עומדים להשתלט על צה"ל. כשבפועל, המשמעות העיקרית (גם אם לא היחידה) של הנתון היא הפוכה: מתוך 93 צוערים דתיים, רק 9 יצאו מן ההופעה (פחות מ-10%), ורק ארבעה עמדו על דעתם גם לאחר שהובהרה להם חומרת אי הציות לפקודה. נכון שבעבר, קשה היה למצוא גם ארבעה כאלה, והם בהחלט היו ראויים להדחה, אבל הנסיון מלמד שגם חיילים שהתחילו את שירותם ברוח מסוג זה, אם יישארו שנים ארוכות בצה"ל לרוב יעברו תהליך חיברות שיפנים בהם נורמות ברורות של ציות לפקודות. מנגד, רבים בציבור הדתי שהתנגדו לעצם היציאה משירת הנשים גם ביקרו בתוקף את הדחת הצוערים, משום שחשו שיש בכך 'עליהום' על אמונתם של אותם צוערים. הם טעו לגופו של עניין, כיוון שהיה שם גם מרכיב של סירוב פקודה, אבל הפער בין שיעור המזדהים עם העמדה עצמה לבין שיעור המזדהים עם עצם הזכות לנקוט אותה בכל אופן מאלף.

בהקשר להערכה שאין קשר הכרחי בין רטוריקה דתית מקוממת להתנהגות אנטי-ממלכתית בפועל, כדאי לציין עוד עובדה שהתבררה לי רק לאחרונה: אותו וינטר שמכתבו שימש עילה לכל הדיון, ביטא בתקופת ההתנתקות התנגדות נחרצת לכל סירוב פקודה, ואפילו לבקשות שחרור אישיות של חיילים דתיים מהשתתפות בפינוי. הוא אף ספג על כך ביקורת נוקבת במאמר המערכת של העיתון הדתי 'בשבע'. העובדה הזו אינה מייתרת את הביקורת כנגד דף הקרב שלו ב'צוק איתן': רטוריקה פסולה נשארת פסולה גם כשאיננה מובילה ישירות לתוצאות מעשיות פסולות, מה גם שתמיד קיים החשש שמישהו אחר מקוראי דף הקרב ייקח אותה גם למסקנות מעשיות. ובכל זאת, יש משמעות לעובדה הזו.

בשלב הזה אולי יכולה להתעורר הטענה שאיני אלא תמים שאינו מבין את מלוא חומרת ועוצמת הסכנה, ואולי משמש בעצמי 'אידיוט שימושי' (כפי שכינה לנין את תומכיו הליברלים מהמערב) בידי הקיצונים. יתכן. ובכל זאת, שתי הערות ביחס לחשש הזה: האחת – אני רחוק מלהתעלם מהסכנה של מיעוט קיצוני ומיכולתו לחולל צרות גדולות. אם מספיק היה אדם אחד כדי לרצוח ראש ממשלה בישראל, ברור שקבוצת מיעוט קיצוני מהווה פוטנציאל לסכנה גדולה. אבל דווקא משום כך מכרעת עמדתו של 'הרוב הדומם' בציונות הדתית כלפי אותו מיעוט. האם הוא יהיה שותף למאבק במיעוט הקיצוני, או שיהיה אדיש למאבק ולסכנות מתוך עלבון על האשמת כלל הציבור הדתי בנטיות קיצוניות, או על הרחקת כלל סימני הזהות החשובים לאותו 'רוב דומם', ואין בהם סכנה לממלכתיות ולדמוקרטיה, מהמרחב הציבורי?

הערה שנייה: כבר בנקודת הזמן הנוכחית אנחנו מצויים אחרי מספר שלבים של 'הנבואה שהגשימה את עצמה' ותרמה להקצנת השיח. משום כך, מי שמדבר על הקצנה גם בזרם המרכזי של הציונות הדתית, צריך בכל זאת לשאול עצמו האם לסוג השיח שלו בשלבים קודמים של הדיון לא היתה תרומה לכך. בכל מקרה, כדאי ולהתעורר כמה שיותר מהר ולשנות בהקדם את סוג השיח הזה.

למען הסר ספק: אין פירוש הדבר בשום אופן ויתור על מאבק בעמדות קיצוניות, או בכלל כאלה שאינן מקובלות עלינו. המאבק חייב להימשך, אבל הוא צריך לקבל אופי ענייני הרבה יותר: לא פסילתו של אדם או מיגזר (אלא אם כן אותו אדם, או תנועה מסוימת, עברו עבירה פלילית) כי אם פסילתן של תופעות ועמדות; נסיון לבודד – למשל, בתוך מסמך וינטר עצמו – בין ביטויים לגיטימיים לביטויים שאינם לגיטימיים.

אני יודע, דיון ציבורי כזה יהיה הרבה יותר משעמם. הוא יהיה חסר את הקתרזיס המשכר הנלווה לשיח דיכוטומי, כזה שמקטב בין בני אור לבני חושך. מי כמוני, העוסק בכתיבה ציבורית מאז עמדתי על דעתי, כבר למעלה מ-30 שנה, מכיר את פיתויו של הקתרזיס הזה? עד כדי כך גדול הפיתוי, שגם בכותבי את המלים האלה, המזהירות מפניו, אינני יכול להבטיח לעצמי שלא אפול בפיתויו של הקתרזיס כבר במאמר הבא שלי, או בזה שבעוד כמה שבועות. אבל במשך השנים למדתי להכיר גם את סכנותיו: 1. יש בו סכנה של עוורון לעובדות – לאו דווקא בהצגה שקרית שלהן, אלא בעיקר בהתעלמות מכלל תמונת המציאות, זו המכילה גם עובדות המתאימות לתזה אבל גם כאלה שאינן מתאימות לה. 2. סכנתו המעשית גדולה מאוד, כי בצד היותו מגייס נאמן של המחנה שהוצג כ'בני אור' – אכן, הרבה יותר נאמן משיח ענייני ועובדתי 'יבש' – הוא משמש בו-זמנית גם כמגייס נאמן של המחנה הנגדי, זה שהוצג כ'בני חושך'. לא כדאי לחברה הישראלית להוביל את עצמה למלחמת גוג ומגוג שכזו, תהיה התוצאה אשר תהיה.

אולי כדאי לנו ללמוד בהקשר זה מהשיח שפיתחה אותה חברה ישראלית עצמה סביב העימות היהודי-ערבי. שם דווקא ניכר המאמץ לבודד את ההתבטאויות הקיצוניות; להדגיש למשל ש'חנין זועבי אינה מייצגת את כלל ערביי ישראל', ושהתבטאויות גורפות בנוסח ה'זועביז' של יאיר לפיד יש בהן יותר משמץ גזענות. מעניין שבעניין זה מדובר במגמה גלובלית: אפילו ג'ורג' בוש הבן, הפונדמנטליסט הנוצרי, הקפיד כל הזמן לא לדבר על סכנת "האסלאם" בכלל, אלא על סכנת "הטרור האסלאמי", או "האסלאם הקיצוני". לא פעם אני אכן תוהה מה פשרו של ההבדל בין אופי השיח היהודי-ערבי לזה המתקיים במישור הדתי-חילוני.

ואולי שווה לנסות: ברוח ג'ורג' בוש, ובוודאי ברק אובמה, להתחיל לדבר לא על סכנת 'ההדתה', המציגה את כלל הדתיים כסכנה וממילא אינה מאפשרת בניית קואליציה עם שום דתי המכבד את עצמו, אלא על סכנות ספציפיות יותר: דתיות אנטי-ממלכתית, דתיות אנטי-נשית, וכד'. שווה לנסות, לפחות לכמה שנים, ולבחון האם התוצאות שנשיג בשיח מתון יותר אכן יועילו. הרי לשיח הדיכוטומי המקטב תמיד נוכל לחזור אם נתאכזב.