יום הדמוקרטיה הבינלאומי- מבט על ישראל
חיזוק הדמוקרטיה שלנו מחייב מאמץ ציבורי מקיף. במסגרת מהלך יסודי וכולל כזה, הנחוץ לנו כאוויר לנשימה, ראוי יהיה לציין את יום הדמוקרטיה הבינלאומי. יום כזה יאפשר לציין ולהבליט את הערכים הבסיסיים המשותפים לרוב מניינה ובניינה של החברה הישראלית, שהם כה חיוניים לקיומה, ושכה מעט נעשה כדי לטפחם ולהטמיעם.
היום מציינות המדינות הדמוקרטיות את יום הדמוקרטיה הבינלאומי. זאת, בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו"ם משנת 1997. מתאים, לכן, לשרטט קווים אחדים לדמותה של הדמוקרטיה– מעלותיה ואתגריה.
בראש ובראשונה, מתבקש לבחון מה הופך אותה לשיטת משטר הטובה ביותר ולא רק לפחות גרועה משיטות משטריות אחרות. בדמוקרטיה, האזרחים הם שקובעים, ככלל באמצעות נציגיהם, את הנורמות על פי הן הם מקיימים חיים בצוותא במסגרת חברתית משותפת- המדינה. כוחם זה של האזרחים להיות מלכים, להיות אדונים לגורלם נובע מן ההכרה בזכותם הבסיסית, שמקורה בשוויון ערך האדם, לחירות, לשוויון ולכבוד אנושי. השיטה הדמוקרטית שמה בראש מעייניה את היחיד, תוך שהיא רואה בו יצור חברתי, שעיצובו מושפע על ידי החברה מחד גיסא ושיש בידו להשפיע על החברה מאידך גיסא. אדם כזה מחשיב לא רק את צרכיו החומריים אלא גם את צרכיו הרוחניים והתרבותיים. היא מחויבת, לכן, לקדם ערכי יסוד, כדוגמת זכויות האדם הבסיסיות, צדק חברתי, פיתוח כלכלי וחברתי של החברה, לכידות חברתית, יחסים מכבדים בין הקהילות השונות ושלום בין האומות (על יסוד ההכרזה האוניברסלית על דמוקרטיה שאומצה בשנת 1997 על ידי האיגוד הבין-פרלמנטרי). אין לכן כדמוקרטיה משטר המכבד את האדם. כבוד לאדם מחייב מתן ביטוי מלא (אף כי לא בלתי מוגבל - על ידי ההתחשבות בזכות הדומה של האחרים ובאינטרסים ציבוריים) לאוטונומיה של הפרט- לזכותו לכתוב בעצמו לעצמו את סיפור חייו, להיות- במחשבה ובמעשה- מי שהוא רוצה להיות, מכוח בחירתו החופשית, מעבר לשיוכו לקבוצות ולמעגלי השתייכות שונים. לכן, לא תיתכן תפיסה דמוקרטית ראויה שאינה מעמידה את הפרט במרכז, כמי שהמדינה קמה ומתקיימת למענו, ושאינה רואה אותו כבן-חורין גם ביחס לקבוצות ההשתייכות שלו. מן הבחינה המכרעת הזו, הדמוקרטיה אינה רק הרע במיעוטו מבין השיטות המשטריות השונות, היא בברור הטובה ביותר. היא גם אידיאל שראוי להיאבק למענו.
משום שציבור האזרחים כולו הוא הריבון, אין לאפשר בדמוקרטיה מעמד ריבוני לאף אחד מגופי השלטון. גופי השלטון הם שלוחיהם של האזרחים, ואמורים לפעול בשמם ועבורם, על פי מנדט, בהכרח מוגבל, שניתן להם. מעל דפים אלו נשאלת לא אחת לאחרונה השאלה: מה מסכן את הדמוקרטיה? אחד ממקורות הסכנה הוא גוף שלטוני הנעשה בעל עוצמה בלתי מוגבלת או פועל להשגת עוצמה כזו. מצב כזה חותר תחת ריבונותם של האזרחים ויש לחשוש מפניו, כאזהרתו של הלורד אקטון, מפני כוח בלתי מוגבל, משום שהוא משחית ללא גבול.
מכאן נובע העיקרון של הפרדת רשויות או ליתר דיוק חלוקת סמכויות, שנועד למנוע ריכוז כוח בלתי מוגבל בידיה של רשות שלטונית כלשהי, גם זו הנבחרת על ידי האזרחים. וזאת באמצעות מערכת של איזונים וריסונים. במרכזה של המערכת הזו, מצד הריסונים, מצויה הביקורת השיפוטית על שתי הרשויות המעצבות של הכוח השלטוני, המבצעת והמחוקקת. חשיבות מיוחדת נודעת לה במשטר פרלמנטרי שבו מתקשה באופן מובנה המחוקק (הרוב הקואליציוני) לפקח על הרשות המבצעת (שבראשה הממשלה שלו) . הדבר מקבל משנה תוקף במערכת שלטונית שבה הרוב הפוליטי הוא אתני, והמיעוט הקבוע הוא אתני. לכן, המהלכים המתמידים בשנים האחרונות להלך אימים על בית המשפט, להצר את סמכויותיו או לפגוע בעצמאותו או בא-פוליטיות שלו חותרים תחת השיטה הדמוקרטית שלנו ותחת חירויות האזרחים. ראייה קצרת טווח של בעלי השררה העכשוויים ותומכיהם ואמונתם כי לעולם חוסן מעוורת את עיניהם מראות שבערעור יסודותיה של מערכת המשפט הם כורים לכולנו בור, גם לעצמם.
יש בדמוקרטיה שבירות אינהרנטית. לכן צריך לעמוד תמיד על משמרה. האתגר הגדול בדמוקרטיה הוא כיצד למנוע ממנה להרוס את עצמה- להפוך משלטון האזרחים לשלטון ללא מצרים וגבולות של הנציגים, משלטון העם כולו לשלטון הרוב הנוהג בעריצות או בחוסר הוגנות כלפי המיעוט.
כדי שיהיה סיכוי להצליח במשימה, נדרש מעמד מיוחד, מיוחס ומוגן באופן תקיף במיוחד, לזכויות לבחור ולהיבחר ולזכות לחופש הביטוי ולחופש להתאגד. בלעדיהם, מאבד הליך הבחירה את משמעותו. בלעדיהם, נחנקת החירות ולא מתקיימים פלורליזם וסובלנות. מעמד כזה דרוש גם לזכות לשוויון, שהיא מחסום מרכזי בפניה של השרירות השלטונית וערובה מרכזית להוגנות השיטה השלטונית וליכולת לתת בה אמון מוצדק. לכן כל כך בעייתית, חתירתם של הכוחות האוטוריטריים בפוליטיקה הישראלית תחת מסדיה אלה של הדמוקרטיה. חוק ועדות הקבלה, חוק הנכבה, חוק החרם, חוק ההדחה וחוק העמותות פוגעים בזכות לשוויון, בזכות לחופש הביטוי או בשניהם. משום שהאזרחים הם הריבון, הם מחויבים לאחריות אזרחית ברמה גבוהה ביותר- הן ביחס לבחירה מושכלת של נציגיהם והן בהעמדתם תחת עין ביקורתית מתמדת. לשם כך נדרש חינוך לאזרחות הראוי לשמו, שלמרבה הצער לא מתקיים אצלנו. אמת צריכה להיאמר- לא קל לחנך לדמוקרטיה במדינה השוללת זכויות אזרחיות מעם אחר. הדיסוננס שבין שיח מחויב לדמוקרטיה ובין מעשה מדינה רב-דורי השולל אותה מאחרים מצמיח פרות באושים, שאחריתם קשה מנשוא.דמוקרטיה גם לא תיכון לאורך זמן ללא אופוזיציה של ממש - המחויבת לתפקיד של העמדת חלופה לקואליציה ורואה בו שליחות ולא נטל שיש להיפטר ממנו- אופוזיציה כזו חסרה מאד בישראל של היום. חיוניים לדמוקרטיה גם תקשורת חופשית, המחויבת לתפקידה הביקורתי, מקום של כבוד ליצירה אומנותית ותרבותית, המאפשר ליוצרים, תוך תמיכה בהם, מימוש עצמי מרבי ויציאה אל מחוץ למוסכמות החברתיות, ומערכת אקדמית הנהנית מחופש אקדמי, להלכה ולמעשה. כאשר מרחב המחיה החופשי של התקשורת, התרבות והאקדמיה מוגבל, בין השאר, על ידי אווירה של "עליהום" והתניית מימון ציבורי בנאמנות לקו השלטוני, מדלדלת החירות, שהיא נשמת אפה של הדמוקרטיה.
מעציב שדווקא במדינה היהודית מתקיימת חתירה חזקה להפוך את שיטת השלטון שלנו מדמוקרטיה לשלטון רוב עריץ ופופוליסטי, כזה הפונה לחלקים הנמוכים שבאישיות האזרחית. זאת, תוך התעלמות מן ההיסטוריה היהודית- עובדת היותנו מיעוט שסבל קשות משיטת שלטון כזו, ומכך שיש בעולם, כיום, יהודים החיים כמיעוטים במדינותיהם.
רב הפיתוי להציע את היום הזה (ה-15 בספטמבר) כיום הדמוקרטיה. אינני עושה כן. במציאות הקיימת, מעשה כזה לא יהיה רציני ועלול לקדם יחס ציני כלפי הדמוקרטיה.
חיזוק הדמוקרטיה שלנו מחייב מאמץ ציבורי מקיף. במסגרת מהלך יסודי וכולל כזה, הנחוץ לנו כאוויר לנשימה, ראוי יהיה לציין את יום הדמוקרטיה הבינלאומי. יום כזה יאפשר לציין ולהבליט את הערכים הבסיסיים המשותפים לרוב מניינה ובניינה של החברה הישראלית, שהם כה חיוניים לקיומה, ושכה מעט נעשה כדי לטפחם ולהטמיעם.
המאמר פורסם ב"הארץ".