הסתכלו לשבת בעיניים

הציבור הדתי-לאומי, התופס את עצמו כאליטה משרתת, חייב להוביל מהלך היסטורי של קואליציה כלל-ישראלית למען שבת ייחודית, גם אם לא הלכתית.

שוב נקלעה השבת הישראלית, שלא בטובתה, לסמטה המפוקפקת של מאבקי דתיים וחילוניים. שוב היא מקוטלגת כבעיה ולא כהבטחה; כיום כפייה ולא כיום מנוחה; כמנותקת מהחיים ולא כמשיבת רוח חיים. שבת על כידונים קואליציוניים ולא "ארמון בזמן".

שמלת השבת הלבנה שלנו, הישראלים, מרובבת כתמים של מחלוקת מכוערת בת שבעים שנה, תולדת מאבקים מקולנוע אדיסון ועד לקולנוע היכל, מכביש רמות ועד לכביש בר-אילן, מהמשחנים ועד לפנטומים, מקיבוץ צרעה ועד לקניון רמת אביב. ועל הדרך, גז מדמיע, שוטרים על סוסים, אלות, ריב אחים, מכות וגם מעצרים.

ככלל, מאבקים אלו הסתיימו בכישלון חרוץ מנקודת ראות דתית. חלק גדול מהפעילות שהייתה אסורה מכוח הסטטוס קוו – מבוצעת כיום בשער בת רבים. כך במסחר (בקניונים מחוץ לערים ובשנים האחרונות גם בערים), כך בתעשייה (מאות היתרי עבודה על פי חוק לצד עבודה שחורה בניגוד לחוק) וכך בתרבות (בירושלים, "פלטין של מלך", פתוחים מידי שבת כ – 250 מקומות בילוי ואירועים ציבוריים שכרוכים באי שמירת שבת כהלכתה). התבוסה הדתית כפולה: גם בתודעה הציבורית וגם בשטח.

נדרשת התעשתות להצלת השבת הישראלית. בראש המהלך אמור לעמוד הציבור הדתי-לאומי מכוח היותו גם "דתי" וגם "לאומי". כדי להבין מהו המעשה הנדרש, יש להציב את העובדות – זקופות וברורות:

מושכל ראשון: השבת הישראלית לא תהיה שבת דתית. ניתן לקבוע בוודאות כי קריאת "שאבעס" בגרון חרדי ניחר, כמו גם הפגנות בני עקיבא עם חולצת התנועה, שוב אינן מותירות רושם. גם הפעלת ארסנל הכוח – איומים פוליטיים והתניות קואליציוניות – היא מקסם שווא. גם אם לרגע מסתמן ניצחון דתי-חרדי בהורדת הידיים, כפי שקרה בשבת האחרונה, זהו ניצחון פירוס לטווח הבינוני והארוך. יש להפנים: למיעוט אין יכולת מעשית וגם לא הצדקה עקרונית ומוסרית לכפות את העדפותיו על הרוב.

מושכל שני: על אף המחלוקת המתמשכת, רוב היהודים בישראל מעוניינים בשבת כיום ייחודי בפרהסיה הישראלית. להעדפה חזקה זו שלושה מקורות איתנים שאינם תלויי-דת: ברובד האישי, השבת היא מחסום יעיל בפני המחלות המודרניות הכרוניות של התמכרות לעבודה וצרכנות אובססיבית. ברובד החברתי, היא מאפשרת חילוץ שכבות מוחלשות – עובדים נעדרי כוח משא ומתן ובעלי עסקים קטנים המתחרים ברשתות ענק - מציפורני כוחות השוק. השבת היא התקווה היחידה של רבים ליום מנוחה משפחתי קבוע. ברובד הלאומי, היהודים בישראל – שברובם קרובים אצל המסורת – רואים בשבת ביטוי לשימור רכיב בסיסי של הזיכרון היהודי ומאפיין מרכזי של יהדות המדינה. ראשי הדוברים בציבור החילוני – משלי יחימוביץ ועד ציפי לבני; ממאיר שמגר ועד לרות גביזון; מיוסי ביילין ועד לתק"ם ולקיבוץ הארצי – יחתמו על דברים אלה. ואולם, כל אלה, אינם מוכנים לקבל את השבת כיום דתי.

מושכל שלישי: אופייה הנוכחי של השבת במרחב הישראלית הולך ומתנתק לא רק מהאידיאל הדתי אלא גם, וחשוב מכך, מהאידיאל של הרוב הישראלי. השבת שלנו מאבדת את ייחודה המקראי הראשוני כיום מנוחה לכול: לבנך, לבתך, לעבדך, לאמתך, לבהמתך ולגרך אשר בשעריך. מאות אלפי ישראלים - כחצי מיליון בקירוב - יוצאים לעבודה מידי שבת בשבתו. כשקוראי טור זה שרים ליד שולחנם הערוך את הפיוט "יום זה לישראל אורה ושמחה: שבת מנוחה", רבים מאד חווים, בפועל, "שבת עבודה". הם אינם נהנים מהגנה חוקית מספקת ונדרסים על ידי כוחות השוק. בפשטות עצובה: לרבים בישראל אין שבת בשום מובן שהוא.

הציבור הדתי-לאומי, התופס עצמו כאליטה משרתת, חייב להוביל מהלך היסטורי של קואליציה כלל ישראלית למען שבת יהודית ייחודית, גם אם לא הלכתית. זהו מהלך קריטי להעצמת האופי היהודי של מדינת ישראל, שערכו עולה לאין שיעור על המהלכים החוקיים השונים שנרקמים בכנסות האחרונות מצד מנהיגי ציבור זה.

תוכנו של ההסדר האפשרי נוסח באמנת גביזון-מדן ובהצעת חוק השבת של המכון הישראלי לדמוקרטיה בהנהגת השופט מאיר שמגר. על פיו תתאפשר בשבת פעילות בילוי, תרבות ובידור כמו גם תחבורה ציבורית במתכונת מיוחדת ומופחתת, אך יוטל איסור על פעילות במוסדות ממלכתיים ועל פעילות תעשייה ומסחר - ובכללם קניונים, חנויות ורשתות הפצה - מלבד פעילות חיונית. ההצעות קובעות גדרים בני יישום למימוש הסדר מאזן זה ודרכים ליישוב מחלוקות.

לו היה הציבור הדתי-לאומי מתגייס להובלת ההסדר, לא היו החרדים יכולים לסכלו. אפשר שבליבם אף היו מברכים עליו. אך הדבר איננו מתרחש משום עמדה הלכתית פאסיבית הנרתעת מהתמיכה המשתמעת בחילול שבת הלכתי. ואולם, זהו חוסר אחריות – לאומי ודתי - בממדים היסטוריים:

בהיבט הלאומי, אף שרוממות הממלכתיות היהודית בגרונה, בחירותיה ההלכתיות-ציבוריות של ההנהגה הדתית-לאומית מבטאות חשיבה סקטוריאלית. בשם טהרנות דתית היא מפקירה את רשות הרבים הישראלית למשיסת כוחות השוק. החדר הדתי בבית הישראלי מתענג על תומתו, תוך שהוא מפנה גב קר לחברה כולה. הלזה יקרא אליטה משרתת?

בהיבט הדתי, זו בגידה באתוס ההלכתי. התופעה היהודית הייחודית והחשובה ביותר בדורנו היא הקיום המבורך של מרחב ציבורי יהודי ריבוני. נכחו, פוסקי ההלכה אינם יכולים להפטיר כבגולה. עליהם לפתח פתרונות הלכתיים, ברוח ישראל סבא, אבל מתוך כוח הליכתה של ההלכה, שיאפשרו את תפקודה התקין של המדינה. ההתפלפלות סביב דיני פיקוח נפש, כאשר הנושא הוא ניהול מדינה, הוא בבחינת טענו בחיטים והודה לו בשעורים.

האם הנהגה ששתי חטוטרות - לאומית ודתית - מתנוססות על גבה, יכולה להתנאות בתיוגה כדתית-לאומית? הסתכלו לשבת בעיניים וראו: היא מושפלת במדינת היהודים.