שיקום תקוות האזרחים הערבים הוא גם התקווה של כל אזרחי ישראל

שיעורי הצבעה נמוכים בבחירות הקרובות של הציבור הערבי, יפגעו לא רק בייצוגם בכנסת, אלא גם יסיגו את מעמדם בחברה ויהוו פתח להתבטאויות גזעניות וחוקים גזעניים.

110 חברי כנסת הצביעו בשבוע שעבר בקריאה טרומית על פיזור הכנסת, וכפי שמסתמן כרגע ישראל בדרך למערכת בחירות נוספת. חוסר היציבות שמאפיין את המערכת הפוליטית והמאבקים בין ובתוך הגושים מקשים מאוד על כינון ויצירתן של ממשלות וקואליציות יציבות, ומביאים בכך לקיפאון והיעדר משילות על אף האתגרים הרבים הרובצים לפתחה של החברה בישראל.

הקיטוב, הפרגמנטציה וחוסר היציבות אינו נחלתן הבלעדית של המפלגות הציוניות והיהודיות, ותופעות דומות מאפיינות גם את הפוליטיקה הערבית. אמנם הפוליטיקה הערבית מושפעת מהתמורות והשינויים במערכת הפוליטית הישראלית ומאי השוויון המבני הקיים במדינה, אך מה שמשפיע יותר מכל על התנהגות הבוחרים הערבים נוגע בראש ובראשונה לפוליטיקה בין מפלגתית ופנים-מפלגתית, ולדינמיקה הפנימית בין השחקנים והסוכנים השונים הפועלים בתוך המפלגות הערביות.

את השינוי הגדול הוביל לראשונה איימן עודה, ו'הרשימה המשותפת' שעמד בראשה. הקמת הרשימה המשותפת ב-2015 הובילה לא רק לשינוי משמעותי בשיעור ובדפוסי ההצבעה בחברה הערבית, אלא גם לשיח פוליטי חדש. לצד עליה בשיעורי ההצבעה אחרי שנים של ירידה מתמשכת (בין 2001-2013), ירידה בשיעור ההצבעה למפלגות הציוניות ותמיכה גדולה יותר במפלגות הערביות, עודה הוביל שינוי משמעותי בסדר היום של הערבים בישראל.  עודה הציע גישה יותר ריאלית לפוליטיקה, אך שמר על נימה ביקורתית כלפי זהותה של המדינה וההסדרים המכוננים בה. כלומר, הוא הציב בראש מעייניו את פתרון המצוקות היומיומיות המדאיגות את הציבור הערבי, אך עם תביעה בלתי מסויגת לשינוי כללי המשחק, אופייה וזהותה של המדינה בטווח האסטרטגי. לצד השוויון האזרחי, עודה תבע שוויון לאומי וסיום הכיבוש. נאמן לקו הריאליסטי, עודה תר אחרי שיתופי פעולה עם מפלגות השמאל הציוני, ואף המליץ בפני הנשיא על מועמד הגוש מרכז-שמאל, בני גנץ, להרכבת הממשלה.

ההסתייגות של גנץ מעודה סללה את הדרך לסוג נוסף של פוליטיקה, אותו הוביל ח"כ מנסור עבאס. עבאס גם ריאליסט, אך יותר פרגמטי ופחות ביקורתי כלפי זהותה ואופייה של המדינה. כמו עודה, הוא חותר לפתרון מצבור הבעיות הכלכליות והחברתיות של האזרחים הערבים, אך בשונה ממנו, גישתו איננה הוליסטית. הוא אינו עסוק בשאלת זהותה ואופייה של המדינה, וגם לא בשאלות חשובות כמו הכיבוש, מכיוון שלדידו אלה בעיות שלערבים אין השפעה עליהן. מה גם, עבאס איננו סבור שהשונות הפנימית בין זרמיה של התנועה הציונית רלבנטית לפוליטיקה שעל הערבים לאמץ. מבחינתו, מי שמגלה נכונות לשיתוף פעולה עם הערבים ורצון אמיתי לפתרון מכלול הבעיות המדאיגות את האזרחים הערבים הוא פוטנציאל לשיתוף פעולה. השינוי שהוביל עבאס בא לידי ביטוי הן בניהול משא ומתן עם בנימין נתניהו, וכמובן בכניסתו לקואליציה של ממשלת השינוי.

הפרויקטים של עודה ושל עבאס זוכים לביקורת ברחוב הערבי. למרות תכנית החומש החדשה והשותפות בקואליציה, מה שנתפס כתוצאות מועטות שהשיג עבאס וההכרה במדינה היהודית, עוררו מידה לא מבוטלת של אכזבה וכעס. חלקים גדולים בקרב הציבור הרחב סבורים כי אין למעשה טעם ללכת ולהצביע. בהתאם, אחוז ההצבעה המסתמן כיום בחברה הערבית לקראת מערכת הבחירות הבאה ירד באופן ניכר, ולפי כל הסקרים והאינדיקציות המגיעים מהשטח הוא ינוע סביב 35%.

מעבר לכך, לירידה הדרמטית המסתמנת בשיעור ההצבעה גורמים נוספים: הפירוק של הרשימה המשותפת, ההכפשות ההדדיות בין הפוליטיקאים והמפלגות, וחולשתו של גוש המרכז-שמאל שאינו מצליח להציב אלטרנטיבה לימין. יתרה מכך, המשבר שפוקד את מערכת הפוליטית, חוסר היציבות והיעדר המשילות לא מאפשרים הן למפלגות והן לחברי הכנסת הערבים לקדם יוזמות, תוכניות והצעות חוק שיטיבו עם ציבור הבוחרים שלהם. ובכך, תורמים תרומה מכרעת להחרפת אי האמון בפוליטיקאים ובמפלגות, ולירידה מתמשכת ומשמעותית בשיעורי ההצבעה.

הירידה המטאורית הצפויה בשיעורי ההצבעה בקרב האזרחים הערבים ושאלת ייצוגם בכנסת, ללא קשר לזהותו של המנצח או המפסיד בבחירות, היא סכנה האורבת למערכת הפוליטית בכללותה. שיעור הצבעה נמוך, בשילוב ההצהרות כי אין לנבחרי הציבור הערבי מקום בקרב מקבלי ההחלטות, עלול להוביל לאקלים פוליטי להצעות חוק פופוליסטיות וגזעניות.

אלה לא רק יסיגו לאחור את מעמד האזרחים הערבים, אלא עלולים לפגוע גם באזרחים היהודים. כדי למנוע מתרחיש בלהות כזה להתממש, על המפלגות הערביות להפנים את האפשרות שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, וכי העניינים יכולים להידרדר מאוד בקרוב. הכרה כזו צריכה לבוא לידי ביטוי, בין השאר, בקמפיין הבחירות ובאמנה שעליהם לקבל על עצמם בנוגע ליחסים בין המפלגות המייצגות את הציבור הערבי. גם על הפוליטיקאים היהודים לנקוט מעשה ולהחזיר תקווה לאזרחים הערבים. לערבים בישראל יש ערך אלקטורלי חשוב ויכולת לשנות את הפוליטיקה הישראלית, ללא קשר ליכולת שלהם להשתלב בעשייה הקואליציונית באופן שהם רוצים. לנוכח הסכנה הממשית שייאוש הערבים יוביל לאחוז הצבעה נמוך, שיקום התקווה שלהם הוא גם התקווה שנותרה לכל אזרחי ישראל.

הטור פורסם לראשונה ב-YNET