הצבא החזק במזרח התיכון יכול לפתוח מסלולי לוחמה לנשים

לא יכול להיות שהשאלה האם ישרתו נשים באגוז תיכרך בשאלה "כיצד שילוב נשים משפיע על חיילים דתיים". צבא המסוגל למבצעים עליהם חתום צה"ל, אמור להיות מסוגל לקיים שוויון מגדרי מהותי בתוך בסיסיו. זה אפשרי, וזה הדבר הראוי לעשות.

Photo by Hadas Parush/Flash90

השבוע אמור הרמטכ"ל להכריע בשאלה אילו יחידות לוחמה נוספות יפתח צה"ל לשירות נשים, אם בכלל. את ההכרעה אמור הרמטכ"ל לקבל בהתבסס על המלצות הצוות שהקים לפני כשנתיים בראשות האלוף יואל סטריק. כזכור, הצוות הוקם בעקבות עתירות שהוגשו לבית המשפט העליון בדרישה לאפשר לנשים להתמיין ליחידות עילית.

כמו כל העיסוק בסוגיית שירות נשים בצה"ל, גם התקרבות שעת השי"ן מתאפיינת בקמפיין מתוזמר, המקבע נרטיב של מאבק בין ליברליות קיצוניות לרבנים שמרנים. הראשונות מואשמות בנכונות להקריב על מזבח השוויון את ביטחון המדינה, והאחרונים מבקשים להזכיר בקריצה מאיימת את חלקם ההולך וגדל של בני הציונות הדתית בבה"ד 1 וביחידות החוד.

"אסור להפוך את צה"ל לצבא השבטים", מזהיר למשל סגן השר מתן כהנא, "המודאג מאפשרות של קרע בין צה"ל לרבני הציונות הדתית, על רקע הניסיון המואץ לשלב נשים בתפקידי לחימה".

ואמנם, יש מי שסבור שתהיה אשר תהיה החלטת הרמטכ"ל "יהיה פה שמח". אם יחליט על גישה שמרנית יחסית, יזעקו ארגוני הנשים ואלה התובעים שוויון מגדרי מלא, ומנגד, אם יורה על פתיחה יחידות שעד עתה היו סגורות, יואשם על ידי נציגי הציונות הדתית (וסובביהם) בכניעה לפרוגרסיביות ובפגיעה שערורייתית בצבא ובביטחון המדינה. אין פתרון שירצה את שני הצדדים.

תפיסה זו מגובה אגב בנתוני דעת קהל שאספנו עם הקמת צוות סטריק לבחינת הסוגיה שהראו שרק מחצית מהנשאלים מאמינם שהצוות ישקול שיקולים מקצועיים בלבד, בעוד היתר סבורים שהחלטות הצוות יושפעו מלחצים של גורמים חיצוניים – ארגוני נשים או רבנים.

אלא שזהו לב העניין. השאלה איננה ואסור שתהיה, את מי יבחר הרמטכ"ל לרצות. במדינת ישראל קיים חוק, ולפיו כלל היחידות בצה"ל אמורות להיות פתוחות לשירות נשים, למעט כאלה שהדבר "מתחייב מאופיו ומהותו של התפקיד". לכן, השאלה היחידה שבה אמור היה הצוות להכריע היא באילו יחידות לא יכולות לשרת נשים מפאת אפיון התפקיד בלבד, כאשר היתר אמורות להיות בפניהן. וגם על כך יש להעיר שהחוק מדבר על זכותה של המועמדת לשירות, ובהתאם, ההחלטה אמורה להיות ביחס ליכולותיה האישיות, ולא ביחס ליכולתן של נשים ככלל או ליכולות "האשה הממוצעת". והלא גם סגן השר כהנא לא יכחיש שבסבירות גבוהה לפחות אשה אחת יכולה לשרת גם בסיירת מטכ"ל.

אם כן, הצבא צריך לתת הסבר משכנע מדוע הוא אינו מאפשר למי שמסוגלת לכך, לשרת באותה יחידה. יתכן שקיים הסבר כזה. יתכן שבמבחן המידתיות, נדרשת השקעה שהיא מעבר ל"מחיר סביר", ביחס למספר הנשים הצפויות להצליח לעמוד בדרישות אותה יחידה. אך ככל שהצבא לא מצביע על הסבר כזה, הוא חוטא ללשון החוק.

צה"ל מחוייב לשמור על כבודם של כלל המשרתות והמשרתים, ובכלל זה גם של חיילים דתיים המחויבים להלכות צניעות והפרדה. בדיוק לשם כך נוסחה פקודת השירות המשותף, שנועדה לאפשר שירות בהתאם לדרישות הלכתיות שונות, ואף מאפשרת לדורשים זאת לשרת ביחידות נפרדות. משעה שקיבלה הפקודה את ברכת הרבנים  - וזאת לאחר אימוץ נורמות מחמירות מאלה הנהוגות במרחבים ציבוריים אחרים – לא יכול להיות שהשאלה האם ישרתו נשים באגוז תיכרך בשאלה "כיצד שילוב נשים משפיע על חיילים דתיים". גם עשרות מאמרים המזהירים מפני קרע בין הציונות הדתית לצבא סביב הסוגיה, לא ישנו זאת. אין עולם שבו התשובה "למרות שיש לך את כל היכולות הנדרשות לשרת בסיירת, לא נאפשר לך זאת, אחרת חיילים דתיים ימנעו מלהגיע אליה", משקפת צדק.

לאחרונה התעורר דיון ציבורי על עיקרון השוויון והצורך לעגן אותו בחקיקה. יתכן שנדרש זמן עד שהדבר יקרה. אולם, גם ללא חוק יסוד, הזכות לשוויון היא אחת מזכויות היסוד בדמוקרטיה. אף שאיננה זכות מוחלטת, ולעתים נדרש לאזן בינה לבין ערכים אחרים, הפגיעה בה חייבת להיות בלית ברירה. "את הקשה אנו מבצעים מיד, הבלתי אפשרי לוקח מעט יותר", קובע הסלוגן ביחידות שונות בצה"ל. ראוי שאתוס זה יחול גם על האתגר הנוכחי המונח לפתחו של הרמטכ"ל. צבא המסוגל למבצעים עליהם חתום צה"ל, אמור להיות מסוגל לקיים שוויון מגדרי מהותי בתוך בסיסיו. זה אפשרי, וזה הדבר הראוי לעשות.