בג"ץ והזכות לשוויון

השבוע דחה בג"ץ עתירה בעניין אפליית המיעוט הערבי בהקצאות לשימור ושיקום של אתרי מורשת, לפי תוכנית שמנוהלת על ידי המשרד לירושלים ומורשת. יש להצטער על כך שבמקום להגן על המיעוט ועל זכותו לשוויון וכבוד, בחר בית המשפט בדרך של הקטנת ראש ושל הפניית עורף למיעוט

לפני ימים אחדים דחה בג"ץ (1541/21) עתירה של ארגון עמק שווה, האגודה לתרבות ערבית ואזרחים אחדים בעניין אפליית המיעוט הערבי בהקצאות לשימור ושיקום של אתרי מורשת, לפי תוכנית שמנוהלת על ידי המשרד לירושלים ומורשת. המשרד האמור, פועל לפי החלטת ממשלה מתאריך 21.2.2010, שייסדה תוכנית לשם שיקום והעצמת תשתיות מורשת לאומית באמצעות השקעה ממשלתית של כארבע מאות מיליון שקלים לשש שנים. ב-2015 הופקד המשרד לירושלים ומורשת על התוכנית הזו ובקול קורא שפרסם נקבע כי חזון התוכנית הוא שימור המורשת הלאומית והציונית בארץ ישראל. ברור, אפוא, שהמורשת הערבית היא מחוץ לתחומה של תכנית זו. ומכאן, העתירה לבג"ץ.

בג"ץ החליט שלא הוכח כלל כי נפגעה זכותם לשוויון של העותרים שהתמקדו בעתירה בתוכנית האמורה. זאת, משום שהזכות לשוויון אינה חלה דווקא על המשרד הזה, והיא עשויה להתממש גם דרך צינורות אחרים.

בכך בחר לעצמו בגץ את הדרך הקלה, הפורמליסטית, כדי שלא להיכנס לעובי הקורה, ובעצם כדי להימנע מתיקון של אפליית המיעוט. באשרו את השיטה הביזורית של המדינה בנושא זה, הדריך בגץ למעשה את השלטונות כיצד ניתן להעלים אפליה באמצעות הקצאה ממקורות שונים, באופן שמקשה להבחין באפליה.  החלק העקרוני של פסק הדין מתחיל ברוממות עקרון השוויון- "להווי ידוע כי עקרון השוויון חולש על כל תחומי המשפט, וגם על חלוקת תקציבים ותמיכות על ידי הרשות וגם על הקצאת כספים מתקציב המדינה באופן אחר ולצרכים אחרים". אולם מיד אחר כך, בא הסיוג: "..בפסיקה נקבע כי למדינה מותר לבחור באיזה תחומים להשקיע את משאביה המוגבלים וכי ככלל בית המשפט לא יורה לרשות כיצד להקצות את משאביה", כלומר די לכאורה בכך שהממשלה תגדיר את התחום בו היא משקיעה באופן מפלה ומדיר, כדי שהביקורת השיפוטית תיסוג אחור. אילו נקט בגץ גישה עניינית לא היה מסתמך בהצהרת המדינה על הקצאות אחרות מטעם המדינה שאין עניינן אתרי מורשת, כגון- פעילות הרשות לפיתוח כלכלי של מגזר הערבים במשרד לשוויון חברתי ופעילות משרד התיירות להקמת תשתית תיירות ציבורית ביישובים הערבים. מה לאלה ולסוגייה שיקום והעצמת תשתיות של מורשת? האזכור היחיד שנראה רלוונטי הוא תמיכת משרד החינוך והספורט ברשות לאתרים שמפעילה ,בין השאר,  תוכנית לשימור מורשת המגזר הערבי. יצוין כי מדובר בנגזרת בתוך תוכנית שעיקר משאביה, המתווסף לאלה של המשרד לירושלים מורשת, מופנה לאתרים יהודיים.

בג"ץ נמנע מלהציג שאלה פשוטה לבאי כוח המדינה - מה התמונה הכוללת ברחל בתך הקטנה בשקלים, של ההקצאה הממשלתית לאתרי מורשת יהודית ולאתרי מורשת ערבית. רק כך ניתן לדעת אם מתקיימת אפליה, אם לאו.

מי שלא הגיע לכאן מן המאדים יכול להעריך במידה גדולה של ביטחון שהמדינה היהודית מחוקקת חוק הנכבה וחוק יסוד הלאום, שרבים הרואים בה כל סממן של זהות או הזדהות פלשתינית כסיכון ואיום- איננה ששה לעודד אתרי מורשת ערביים. מדובר במורשת שעברה מהלך של הרס במלחמת העצמאות ואחריה, שחל פיגור ניכר בהתייחסות המדינה כלפיה והיא גם נתקלת בבעיות פנימיות של החברה הערבית, כגון חולשתן ועונין של המועצות הערביות. על הרקע הזה, נראית התנהלותו של בית המשפט כהשלמה עם אפליה, אולי מתן גושפנקא לאפליה. מעניין מה היינו אומרים על מדינת לאום אחרת, שיש בה מיעוט יהודי מימים ימימה, שהייתה נוהגת כמנהג מדינתנו בעניין זה ועל בית משפט שהיה נותן לכך יד.

אין ספק שאחד מתפקידיו החשובים ביותר (תפקיד שהוא מיוחד לו ואין לו תחליף בשיטה הדמוקרטית) של בית המשפט הוא להגן על המיעוט הקבוע, במיוחד זה שאינו אהוד במיוחד על הרוב, מפני אפלייתו לרעה, במיוחד על ידי השלטון. גם השופטים השמרניים של בית המשפט כאשר הם מסתייגים מאקטיביזם משפטי מעלים על נס את התפקיד הזה של בית המשפט. והנה מסתבר שמדובר בשטר שבית המשפט אינו מכבד אותו. כאשר מגיעה ההזדמנות לפירעון, מוצא בית המשפט דרכים להתחמק ממנה ,למשל על ידי המצאת עילת חוסר הבשלות, שבאמצעותה הדף את העתירות בעניין חוק הנכבה וחוק וועדות הקבלה. לפסקי הדין הבעייתיים האלה מצטרף פסק הדין הזה.

לגוף העניין, זו טעות קשה של המדינה, גם מבחינה תועלתנית, להילחם בזהות הפלשתינית של התושבים הערבים. אנשים המרגישים נוח בתוך העור של עצמם, עם השיוך האתני- לאומי שלהם ומוצאים בו מקור להזדהות, למשמעות ולגאווה- יהיו גם אזרחים טובים יותר. יחס שולל הכרה או שאינו מכבד כלפי מורשתו של המיעוט מביא בהכרח לניכור כלפי המדינה ומייצר יחס של איבה כלפיה. דווקא משום שהמדינה מדגישה כל כך את יהודיותה, אין היא רשאית מוסרית לתבוע מן הלא יהודי שיתנער מזהותו ומתרבותו, ממי שהוא.

יש להצטער על כך שבמקום להגן על המיעוט ועל זכותו לשוויון וכבוד, בחר בית המשפט בדרך של הקטנת ראש ושל הפניית עורף למיעוט. את דגל השוויון יש לשאת ברמה אל על ולא להורידו לתחתית התורן.