יום השואה והגבורה? השכחה כבר כאן

הדיון בזכר השואה בישראל מתרחק מלימוד עמוק ומורכב של החשיבות הרבה של לקחיה היהודיים והאוניברסליים כאחד. יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא הזדמנות לחשוב על האופן שבו אנו מחנכים את דור העתיד בנושא זה, לשאול אחת ולתמיד מהי המטרה בטקסים, במסעות לפולין ובהפיכת השואה לציר מרכזי בזהות הלאומית בישראל, ולהטמיע בד בבד תפיסה אוניברסאלית

במרץ 1988, פרסם פרופ' יהודה אלקנה ז"ל מאמר דעה הנושא את השם "בזכות השכחה". אלקנה, ששרד את אושוויץ, כתב בזכותה של השכחה כביקורת על האופן שבו החברה הישראלית עיצבה את זיכרון השואה והפכה את השואה למרכיב מרכזי בזהות הישראלית. הוא טען כי "מבלי להתעלם מהחשיבות ההיסטורית הנודעת לזיכרון קיבוצי, אווירה שבה עם שלם קובע את יחסו להווה ומעצב את עתידו בהתייחסות מרכזית ללקחי העבר, היא אסון לעתידה של חברה הרוצה לחיות בשלווה יחסית ובביטחון יחסי ככל העמים". אלקנה יצא כנגד הפיכת נושא השואה לעדשה המרכזית דרכה מודדת החברה הישראלית את ערכיה ואת פעולותיה בהווה. המאמר של אלקנה זכה לתגובות רבות, ברובן, גינוי, כעס וביקורת על מה שנתפס בעיני רבים כפגיעה בזכר השואה.

מעל ל-30 שנה לאחר פרסומו של המאמר, נראה כי החברה הישראלית אימצה את עיקרון השכחה, אבל לא באופן שבו פרופ' אלקנה התכוון אליו. הוא קרא לשכחה במובן של "להתייצב לצד החיים [...] ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה". החברה הישראלית אימצה את עיקרון השכחה בכיוון אחר. שכחה של אותם עקרונות שבעקבות ניסיון השואה ראוי היה שיופנמו על ידי האנושות כולה. בשיעורי ההיסטוריה אנו מלמדים את התלמידים כי העולם כולו עמד מנגד והפנה מבטו מהזוועות, ובטקסים הממלכתיים, בבתי הספר, במסעות לפולין ובערבי זיכרון אנו זועקים, "לא עוד". רפרטואר שלם של שירים, טקסים וטקסטים מופנמים עמוק בתודעה הישראלית ומשננים את הלקח המרכזי, נעשה הכל כדי ששואה שניה לא תתרחש לעולם. זהו מסר חשוב, לעשות הכל כדי ששואה שנייה לא תתרחש. לא תתרחש בכלל, ולא רק ליהודים, אלא לבני אדם באשר הם. אך המסר הזה בשיח הציבורי העכשווי בישראל, נשכח. ההתעלמות מהמשמעויות הכלל אנושיות, חותרת תחת המסר החשוב ביותר שתקופת השואה לימדה אותנו. כן, אנשים יכולים לעשות לאנשים אחרים זוועות שאין לתאר אותן במילים. ההתרכזות העכשווית בשאלות מה מותר או אסור להשוות ומה מותר או אסור להגיד בהקשר לשואה ולקחיה, ושאר קריאות הצנזורה על כל פרשנות פחות מיינסטרימית על זיכרון השואה, מייצרת מרחב מצומצם וממושטר של דיון שמערכת החינוך, הפוליטיקאים והתקשורת כאחד מתיישרים לפיו. 

הדיון בזכר השואה בישראל מתרחק מלימוד עמוק ומורכב של החשיבות הרבה של לקחיה היהודיים והאוניברסליים כאחד. העובדה שלא עוסקים בכך, או לא עוסקים מספיק, אינה מעלימה את ההשלכות. דבר זה בא לידי ביטוי כואב בדיון הציבורי סביב קליטת הפליטים מאוקראינה הבוערת - את מי להכניס, את מי לא ולמה לא. המהירות בה המלחמה עברה לשולי החדשות, מלמדת על לקח נוסף מתקופת השואה. יכולתם של בני אדם, באשר הם, להתייחס לסבל אנושי לאורך זמן נשחקת ומתכהה, וקל להסיט את המבט ולהמשיך הלאה לסוגיות פנימיות. ההיסטוריה מלמדת אותנו שלמהלך זה יש גם מחיר, ובמובן זה השכחה כבר כאן. הסכנה הגדולה ביותר לחברה הישראלית היא השחיקה הזו. הפניית המבט והתעלמות ממצוקה אנושית באשר היא, חותרת תחת לקחי ההיסטוריה. יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא הזדמנות לחשוב על האופן שבו אנו מחנכים את דור העתיד בנושא זה, לשאול אחת ולתמיד מהי המטרה בטקסים, במסעות לפולין ובהפיכתה של השואה לציר מרכזי בזהות הלאומית בישראל, ולהטמיע בד בבד תפיסה אוניברסאלית.

וחזרה לאלקנה שכתב במאמרו כי "הישענות על לקחי העבר לצורך בניית העתיד, שימוש בסבל העבר כטיעון פוליטי, הם כשיתוף המתים בתהליך הדמוקרטי של החיים". שלושים שנה אחרי כתיבתם של דברים אלה, ו-77 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, הגיע הזמן להקשיב.