שואה

הדיון בזכר השואה בישראל מתרחק מלימוד עמוק ומורכב של החשיבות הרבה של לקחיה היהודיים והאוניברסליים כאחד. יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא הזדמנות לחשוב על האופן שבו אנו מחנכים את דור העתיד בנושא זה, לשאול אחת ולתמיד מהי המטרה בטקסים, במסעות לפולין ובהפיכת השואה לציר מרכזי בזהות הלאומית בישראל, ולהטמיע בד בבד תפיסה אוניברסאלית

בראשית שנות השבעים סיימתי את עבודת הדוקטור שלי באוניברסיטה אמריקנית, בנושא שהייתה בו פריצת דרך מחקרית – החינוך הגבוה בגרמניה הנאצית. עם שובי לישראל פיתחתי בסיועו של דוד פור, יו"ר המזכירות הפדגוגית באותה עת במשרד החינוך, שני ספרי לימוד ניסיוניים להוראת השואה לתלמידי בתי הספר.

הצעות שונות חוק שונות המבקשות בניסוחים שונים ותנאים שונים, לאסור בעבירה פלילית שעונה מאסר, על שימוש בסמלי הנאצים או השואה. זהו עוד חוק בשרשרת חקיקה הפוגעת בחופש הביטוי בישראל קראו את מאמרם של מרדכי קרמניצר ועמיר פוקס.

לאחר התקדים הפולני, מדינות רבות עלולות לעמוד בתור על מנת לקבל "הפחתה" באחריות הרובצת עליהן בנושא השואה. הסרת האחריות הזו בוודאי שווה להן, תמורה קטנה כמו הסכמים כלכליים או העברת שגרירות לירושלים. ומה איתנו בישראל? ואולי בעצם שכתוב ההיסטוריה תמורת הסכם זה או אחר אינה כה נוראית בעידן של פייק ניוז?

אי אפשר לקרוא לאזרחים בהתרגשות להרים ראש, להניף דגל ולהיות גאים במדינה החזקה והעוצמתית שהפכנו להיות, ולהמשיך לפמפם לאוזן השנייה ללא הרף כי אנו אומת אודים מוצלים מאש וכי עלינו לזכור זאת כל העת

שבעים שנה הן הרף עין בהיסטוריה של העם היהודי, שבשלושת אלפי שנותיו חווה רק רגעים קצרים של ריבונות מלאה ושגשוג לאומי. זיכרון השואה, והפרספקטיבה ההיסטורית, צריכים לטעת בנו לאורך מאות שנים ארוכות את תחושת האיום מפני הסכנה לקיומו של העם היהודי