זכותנו לדעת על מעקב לא חוקי

עדיין מוקדם לדעת מה תהיה תגובת המחוקק לחשיפות בקשר לשימוש של משטרת ישראל בטכנולוגיות שאיבת המידע של חברת NSO ודומותיה. הרעש רב: יש הקוראים לתיקונים בחוק שיחדדו מתי מותר להאזין ומתי לחפש בחומר שנמצא במחשבים וטלפונים. אבל חלק אחר מהצעות התיקון נוגע למנגנוני הפיקוח על המשטרה. למשל, יש חברי כנסת המקדמים הקשחה של כללי פסלות ראיות, כדי שאי אפשר יהיה להשתמש בראיות שהושגו שלא כדין, מה שיפחית את התמריץ של המשטרה להשיג ראיות כאלה. יש הקוראים לשיפור איכות הדיווח לכנסת ויש מי שמבקשים לצמצם את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה לאשר שימוש בטכנולוגיות.

Shutterstock

אבל, מה בנוגע לציבור? שקיפות כלפי הציבור היא אבן היסוד לכל יכולת פיקוח וכמוה האפשרות לעתור לבג"ץ כשהמשטרה עושה שימוש בטכנולוגיות ללא הסמכה בחוק. אבל השאלה היא יותר קשה: מה יכול לעשות אזרח כדי להיפרע מהמשטרה אם מסתבר לו שהתבצע אחריו מעקב שלא צריך היה להתבצע; או ששוטר עבריין ניגש ללא הרשאה למידע על אודותיו שנמצא במחשבי המשטרה? אזרח כזה צריך להיות בעל הכלים לתבוע את הפגיעה בפרטיות שלו.

ההשוואה פשוטה: כאשר חברות מסחריות אינן שומרות כראוי את המידע על לקוחותיהן והדבר מוביל למתקפות סייבר (כמו בעניין חברת הביטוח שירביט או אתר ההיכרויות אטרף) יש הקוראים לרגולטור הפרטיות ולמערך הסייבר לפעול. אבל יש האומרים בצדק: צריך לאפשר להגיש בקלות תביעה ייצוגית או תביעה אישית נגד החברות האלה, בשל הפגיעה בפרטיות שהן גרמו. אכיפה פרטית היא אפקטיבית יותר מאלף רגולציות, והחברות יזהרו, יאבטחו נתונים וישקיעו בהגנת סייבר – רק כשיחששו מפני תביעות במיליונים.

המצב היום הוא שאפילו אם שוטר ניגש שלא כדין למאגר מידע במשטרה, ועומד אחר כך לדין משמעתי על העבירה – עדיין המשטרה לא מחוייבת להודיע כלום למי שאת המידע עליו שאב אותו שוטר. זה בלתי נסבל. באותה מידע, המפגינים מבלפור או בנו של ראש עיר שטכנולוגיית פגסוס הוטמעה במכשירו באופן לא חוקי – יכולים רק לחלום שמישהו יודיע להם על כך.

כדי לבסס מנגנון אכיפה פרטית כזה נדרשים שני תיקונים דחופים. התיקון הראשון נוגע לפטור הגורף שיש למשטרה מאחריות בכל הנוגע לחוק הגנת הפרטיות. את הפטור הזה צריך לבטל ולהחליף בהסדר מצומצם יותר. התיקון השני הוא אימוץ כלל שמחייב את המשטרה להודיע לנעקבים בקשר לאיסוף המידע אודותיהם. הכוונה היא לדיווח עם סיום המעקב או במועד הקרוב ביותר שאינו מסכל את החקירה ומסכן חיי אדם. חקיקה כזאת קיימת בגרמניה, ולפיה בסיומו של מעקב אחר יעד מודיעני פרטני, יש ליידע את היעד על ביצוע המעקב. גם בבריטניה, אם נציב סמכויות החקירה גילה שבמסגרת הפעלת סמכויות המעקב נעשתה טעות חמורה בעניינו של אדם מסוים שהסבה לו נזק רציני, עליו לדווח לו על כך.

אולי לא תמיד יהיה בהכרח פיצוי כספי ובוודאי שהוא לא יבוא מכיסו הפרטי של אף אחד, אבל פרסום על האירוע ובוודאי תביעה לאחריות אישית שתושת במקרה שברור שהיתה עבירה על החוק וברור מי ביצע אותה, יהוו מנגנוני פיקוח יותר טובים מאלה של הכנסת. ונדגיש: הכוונה איננה ליצור מצב שבו כל מעקב משטרתי הופך לפוטנציאל תביעה, אלא להבטיח שכל מעקב משטרתי לא חוקי מאפשר תביעה.

בשנת 1957 התלונן ח"כ דאז מנחם בגין על כך שסוכני השירות החשאי שחיפשו בדירתו השאירו אחריהם אבק על מיטתו. בגין ניסה לעקוץ את השב"כ, שבאותה תקופה נעשה בו שימוש למטרות פוליטיות. ואמנם, להתעורר בבוקר ולגלות אבק על המיטה או הודעה מהמשטרה המבשר שהתוכן של מכשיר הטלפון הנייד נשאב במסגרת חקירה פלילית, זה לא עניין נעים. אבל, זכות יידוע וביטול הפטור הגורף מאחריות למשטרה יהיו ההתחלה הטובה ביותר שבנמצא כדי שפרשות כמו זו של NSO לא יישנו.