הרבנות המקומית: חשיבה מחדש

בניגוד לקהילות ישראל בגולה שמינו בעצמן את רבניהן, התכנסות הרבנות המקומית אל תוך מוסדות המדינה בישראל שינתה מהותית את אופייה, ניתקה אותה מהמקובל במסורת ישראל, ויצרה ליקויים קשים. כיצד ניתן ליישב בין דת למדינה? הצעה למודל חדש

השיח הציבורי על המתח שבין דת ומדינה בישראל עוסק בדרך כלל במידת ההשפעה של הדת על המדינה ועל אורחות חייו של הציבור החילוני. בשל כך הוא מתמקד בסוגיות הנוגעות להיקף הכפייה דתית, כמו שבת ונישואין, או נוגע לשאלות של שירותי דת כדוגמת כשרות, מקוואות וקבורה. ציון מאה שנים להקמתה של הרבנות הראשית לישראל בימים אלו מהווה הזדמנות מצוינת לחשיבה מחדש דווקא על היבט אחר של יחסי דת ומדינה שנזנח בדרך כלל: מעמדה של הרבנות וניתוח התהליכים שעברו עליה במאה השנים האחרונות.

מוסד הרבנות הראשית מהווה חידוש שנולד עם התנועה הציונית, אך לא כך לגבי הרבנות המקומית. במשך מאות שנים הייתה הרבנות המקומית הקהילתית מסימני ההיכר ומעמודי התווך של הקהילות היהודיות ברחבי העולם. עם תחילתו של היישוב היהודי בארץ ישראל, ולאחר מכן, עם הקמת מדינת ישראל, התרחשו במוסד הרבנות שינויים נרחבים, ותפקידים רבניים רבים היו לתפקידים ממסדיים של עובדי מדינה המעוגנים בחקיקה ומתוקצבים על ידי המדינה. כיום יש שישה סוגים של תפקידי רבנות מקומית ממסדיים: רבני ערים, רבני מועצות אזוריות, רבני יישובים, רבני שכונות, קייסים ורבנים לעדה האתיופית. בתפקידים השונים האלה מכהנים ברחבי הארץ 546 רבנים. נציגי הממסד הדתי, עוד בראשית הציונות, ביקשו לראות ברבנות המקומית הממסדית המשך ישיר של מוסד הרבנות המקומית היהודי המסורתי מהגולה, אך כפי שאבקש להראות, התכנסות הרבנות לתוך הממסד של המדינה לא יצרה רק שינוי טכני, אלא הובילה באופן הדרגתי לשינוי מהותי באופייה של הרבנות המקומית, שניתק אותה מהמקובל במסורת ישראל.

כהונה קצובה בזמן

שאלות המוצא לדיון ברבנות המקומית הן מי ממנה את הרב, האם ניתן להחליפו ולמי למעשה הרב כפוף. בסקירה היסטורית של מוסדות הקהילה בקהילות אשכנז במאות ה-16, ה-17 וה-18 סקר יעקב כ"ץ את ההליך שבו הרבנים התמנו לתפקידם וציין כי "הרב נבחר, כרגיל, מבין מועמדים שונים באסיפת בעלי הבתים, או על ידי גוף מצומצם המשמש באי כוחם" (מסורת ומשבר, עמ' 107). תיאור דומה מופיע בספרו המקיף של מרדכי זלקין על רבני הקהילות בתחום המושב במאה ה-19: "כפי שהיה מקובל בקהילות היהודיות, בחירת הרב הייתה נתונה בידי 'הקהל', המוסד העליון של הקהילה היהודית המקומית, כאשר לעתים נדרשה הסכמתו של גוף רחב יותר, דוגמת ה'טובים' או כלל משלמי המס בקהילה" (מרא דאתרא, עמ' 48). מציאות זו נהגה גם ביהדות ספרד וארצות המזרח שבה כונה הרב המקומי בשם מרביץ תורה. כך תיאר זאת מאיר בניהו: "כל 'קהל' או מספר קהלים בעיר בחרו ב'מרביץ תורה'. צורת הבחירה אינה שווה בכל הקהילות ועברה משך הזמן התפתחויות שונות. בקהילות אחדות הייתה הבחירה נעשית על דעת הפרנסים עצמם, אולם במרבית הקהילות הייתה זכות דעה גם ל'יחידים', כלומר חברי ה'קהל' הפורעים מס" (מרביץ תורה, עמ' טו).

אם כן, ההליך המקובל בתקופות שונות ובאזורים שונים הוא שרב הקהילה נבחר על ידי חברי הקהילה (הגברים) או נציגי הקהילה ללא מעורבות של גופים חיצוניים. ישנם אף תיאורים היסטריים של הצבעות מסודרות בקלפי המזכירות הליך דמוקרטי מודרני. אף שהיו קהילות שבהן פרנסים תקיפים ביקשו לכפות את דעתם כלל הציבור, ברור שההליך ביסודו משקף את התפיסה היהודית העקרונית שמקור הלגיטימציה של הרב הוא מכוח בחירתה של הקהילה בו. כך הסביר זאת הרב יעקב אריאל: "מקור סמכותו של הרב הוא הציבור שמינה אותו, וזו הסיבה למחויבותו של הציבור לקבלת מרות הרב שהוא עצמו מינה. הסמכות התורנית נתונה אם כן למרא דאתרא, אולם מקור הסמכות, כמו גם דרך קבלתה, נמצאים אצל הציבור" (רבנות: האתגר, עמ' 26).

מתוך תפיסה זו נוצר גם הנוהג שהיה מקובל במרבית קהילות ישראל שכהונתם של הרבנים המקומיים קצובה לתקופות קצרות – בדרך כלל בין שנה לשלוש שנים – שלאחריהן הייתה בידי הקהילה הסמכות להדיח את הרב מתפקידו. בתשובה הלכתית מקיפה ביסס הרב עובדיה יוסף נוהג זה, עד כדי כך שלדבריו "אפילו אם היו מושבעים להרב הראשון, כיון שרבים אינם חפצים בו, מותרים להעבירו" (שו"ת יביע אומר, ט, ט). בספר נפש הרב מובאת התייחסות דומה מפי הרב סולובייצ'יק: "תלמיד חכם אחד שהיה לו צרות מהבעלי בתים שלו, שרצו לסלקו ממשרתו ובא והביע צערו בפני רבנו ואמר לו שהוא לא יוכל לעזור לו כי לפי דעתו בהלכה זו בכדי להמשיך ברבנות – כמו בכדי להתמנות למשרת הרבנות – בעינן שיהיה מרוצה לקהל, ואם אינו מרוצה, אסור לו להישאר על משמרתו" (נפש הרב, עמ' רסז).

תפיסות אלו הן שהנחו גם את מעצבי הרבנות המקומית בארץ ישראל בתקופת המנדט. עם הקמת הרבנות הממוסדת ב-1921 נוצר מאבק על הליך הבחירה של הרבנים המקומיים. המאבק עסק בשאלה עד כמה יש לאפשר לגורמים הלא דתיים להיות מעורבים בבחירת הרבנים, אך לכל הצדדים היה ברור שעל הרבנים המקומיים להיבחר על ידי חברי הקהילה בלבד, ללא מעורבות של הוועד הלאומי או של מועצת הרבנות הראשית. בשנת 1936 פורסמו לראשונה תקנות להסדרת נוהל הבחירות לרבנים מקומיים שנכתבו על ידי הוועד הלאומי ומועצת הרבנות הראשית. התקנות קבעו כי חברי ועד הקהילה המקומית ביחד עם נציגי בתי הכנסת המקומיים הם שיבחרו את הרב המקומי. לאחר קום המדינה חל מפנה משמעותי גם בנושא זה, ובאופן הדרגתי קיבלו גורמי ממשל את היכולת להשפיע על מינוי הרבנים המקומיים. במצב החוקי כיום, לשר לשירותי דת יש השפעה ניכרת על התנעת ההליכים לבחירת הרבנים המקומיים השונים ובאופן ספציפי יש לו ולרבנות הראשית את הסמכות למנות נציגים ישירים באספה הבוחרת ובוועדות הבחינה לתפקידי רב עיר, רב אזורי ורב יישוב. העובדה שמרבית משרות הרבנות מאוישות על בסיס הליכים פנימיים במועצות הדתיות הביאה לכך שההתעצמות ההדרגתית של השליטה של השר במועצות הדתיות חיזקה עוד יותר את כוחו במינוי הרבנים, כך שכיום ברור לכל שהדרך למינוי רבנים עוברת דרך השליטה במשרד לשירותי דת.

גם בתחום קציבת כהונת הרבנים חל מפנה לאחר קום המדינה. בתקנות הראשונות מ-1936 נקבע בהתאם למסורת ישראל כי "לשכת הרבנות או הרב יבָּחרו לתקופה של חמש שנים" שלאחריהן תוכל הקהילה להודיע על רצונה לערוך הליך בחירות מחודש למשרה. לאחר קום המדינה הופסק נוהל זה, כך שרבני ערים מכהנים כיום לכל חייהם או עד גיל 75 או 80 (תלוי מתי נבחרו), ובשאר משרות הרבנות מכהנים הרבנים עד גיל הפרישה, ואין אפשרות מעשית לפטרם. פסק דין של בית הדין לעבודה משנת 2018 דן באופן תקדימי בנושא בעקבות רצונה של המועצה הדתית גליל עליון לפטר את הרב האזורי המקומי, והוא מלמד אולי יותר מכל עד כמה התרחקה הרבנות המקומית במדינה ממסורת ישראל. אף שהמועצה הדתית טענה כי הרב אינו מתאים לתפקיד, אינו מקבל מרות, אינו מבצע את תפקידו כשורה וכי יש חוסר אמון מוחלט בין חברי המועצה הדתית ובין הרב, חייב אותה בית הדין לעבודה להמשיך בהעסקתו של הרב.

כדי להבין עד כמה השליטה הריכוזית ברבנות המקומיות מהווה סטייה מהמקובל במסורת היהודית, מעניין להשוות את הדברים למוסד הרבנות מטעם שהתקיים באימפריה הרוסית במאה ה-19. רב מטעם הממשלה היה תפקיד ניהולי-פקידותי באימפריה הרוסית, שנוסד מתוך מטרה ברורה להפוך את הרב לכלי-שרת של המשטר הצארי. החוק קבע דרישות סף למשרה בשני תחומים, ידיעת שפת המקום (רוסית), והשכלה כללית מוכרת על ידי הממשלה, ולכן למשרת הרב מטעם לא נתמנו בדרך כלל רבנים אמיתיים, והקהילות היהודיות מיעטו להכיר בהם. באופן מפתיע, במחקרו על מוסד הרבנות מטעם מצא עזריאל שוחט שלמרות המעורבות הבוטה של השלטונות הרוסיים במוסד הרבנות, הם בחרו לקבוע רק את תנאי הסף לתפקיד, אך הותירו בידי הקהילות היהודיות את ההחלטות על זהות הרבנים והיכולת להחליפם וזאת "מפני החשש, כי רבנים ממונים לא יתקבלו כלל על היהודים". למרבה הצער, באופן אבסורדי, דווקא במדינת ישראל, הקהילה היהודית המקומית איבדה את היכולת לשלוט על הליך מינוי הרב המקומי ועל משך כהונתו, מה שאפילו המשטר הצארי ברוסיה סבר שלא יצליח לעשות.

האמון ברבני הערים - הנמוך ביותר

התוצאה הישירה של השינויים שתוארו היא שמערך הרבנות המקומית הממסדית בישראל סובל מליקויים קשים עד כדי תת-תפקוד. על אף שברור שישנם רבנים מסורים, התמונה המצטיירת מדוחות מבקר המדינה, מתלונות המתקבלות במשרד לשירותי דת ומפסיקות שונות של בתי המשפט היא שרבנים מקומיים רבים אינם מבצעים את עבודתם כיאות, וישנם רבנים רבים שכלל אינם מתגוררים במקום כהונתם. לא מפתיע לגלות שסקר עמדות אזרחים בעניין ביצועי המגזר הציבורי שערך בית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה בשנת 2016 מצא כי רבני הערים זוכים לאמון הנמוך ביותר מבין 32 תפקידים שונים של נבחרי ועובדי ציבור.

על מנת להתמודד עם הבעיות הקשות בתפקוד הרבנים מקומיים החלו בעשור האחרון במשרד לשירותי דת לגבש סדרה של הנחיות המסדירות את נהלי העבודה של הרבנים המקומיים והפיקוח עליהם מצד המשרד לשירותי דת והמועצות הדתיות. בין היתר נדרשים הרבניים לדווח על שעות עבודה וימי היעדרויות ועל המשימות שאותם הם מבצעים במסגרת תפקידם. מהלכים אלו מעוררים התנגדות קשה מצד הרבנים, הרואים את תפקידם, בהתאם לאתוס המקובל במסורת ישראל, כמנהיגי ציבור ולא כפקידים. בשנת 2015 עתר ארגון רבני ההתיישבות (רבנים אזוריים ורבני יישובים) לבית הדין לעבודה כנגד המשרד לשירותי דת וטען, במידה רבה של צדק, כי חוזר המנכ"ל מנוגד במהותו לתפקיד הרב במסורת היהודית: "חובת הדיווח, במיוחד נוכח מידת הפירוט שנדרשה, אינה הולמת את עצם טיבו וטבעו של תפקיד הרב כמנהיג רוחני של הקהילה, ופוגעת קשות בכבודם ובמעמדם של רבני ההתיישבות". המדינה מצידה, גם כן בצדק, מנסה להתמודד עם הליקויים הקשים בעבודת הרבנים ולעצב את תפקידם בהתאם לנורמות החלות על עובדים במערכת אספקת השירותים של מדינה דמוקרטית מודרנית. זוהי גם הסיבה שבית הדין דחה את עיקרי עתירת רבני ההתיישבות.

דוח מבקר המדינה משנת 2018 ממחיש גם הוא היטב פערי הגישות בנושא. המבקר מצא כי רבני ערים רבים שוהים למשך תקופות ארוכות בחו"ל מבלי לדווח על כך, תוך שהם מקבלים שכר מלא בתקופות אלו, וכן ש"לרבני ערים אין סדר יום קבוע, הם אינם מחתימים כרטיס נוכחות או מדווחים על נוכחות". בדוח הוצגו עמדות שהציגו רבני ערים לפני המבקר שמהם עולה לדבריו כי הם "כופרים בחובתם המינהלית לדווח על ימי חופשה או מחלה, לדבריהם בהתבסס על עמדה הלכתית". המבקר, בהתאם לגישה המקובלת בממשלה, כמובן דחה את הדברים: "משרד מבקר המדינה מעיר כי תפקיד רב עיר מוגדר בחוק ובתקנותיו, והממלא אותו מועסק על ידי רשויות המדינה ושכרו משולם מכספי ציבור, ולפיכך ברי הוא שיתנהל על פי דרישות מינהליות הקשורות לכך. דרישות אלו נועדות להגדיר את כללי ההתנהגות וההתנהלות הבסיסיים המצופים מרב עיר ולאפשר בקרה על קיומם".

חופש ביטוי במחלוקת

נושא נוסף העומד במחלוקת בין הרבנים לגורמי הממשל הוא חופש הביטוי של רבנים מקומיים. ההנחיות בנושא נידונו בהרחבה בפסק דין שניתן על ידי בג"ץ בספטמבר 2020 בעקבות עתירה של המרכז הרפורמי בדרישה להעמיד לדין משמעתי את רב העיר צפת, הרב שמואל אליהו, בעקבות סדרת התבטאויות שלו על האוכלוסייה הערבית, נשים, קהילת הלהט"ב, ההתבוללות, פוליטיקה וגורמי שלטון. טענתו של הרב אליהו הייתה שמעמדו הוא כשל נבחר ציבור ולכן יש לו חופש ביטוי נרחב. השופט אלכס שטיין, שכתב את פסק הדין, לא קיבל עמדה זו וטען כי "היקפו של חופש הביטוי הנתון בידיו של עובד ציבור נגזר ממהות תפקידו". מכיוון שלרב העיר תפקיד מרכזי במערך אספקת שירותי הדת קבע השופט שטיין שלא ניתן לראותו כנבחר ציבור לעניין זה. תפקיד הרב משתייך ל"מערך ממלכתי של שירותים ציבוריים המושתתים על מקצועיות, ניטרליות והיעדר פניות" ולכן "יחולו עליו כל האיסורים והמגבלות הנדרשים".

עם זאת, שטיין קבע שכחלק מתפקידו יש לאפשר לרב מכהן להתבטא בחופשיות בתחומים המבטאים נקודת מבט הלכתית-תורנית, אף אם אמירותיו פוגעניות מאוד, וקבע שבמסגרת חופש הביטוי של רב מכהן נכללות גם התבטאויות "המביעות יחס שלילי ביותר – עד כדי מבזה – לתופעת ההתבוללות של יהודים ולקהילת הלהט"ב ומצדדות באיסור הלכתי על מכירה והשכרה של נכסי יהודים לאוכלוסייה הערבית ועל שירת נשים". מנגד, הוא קבע שהתבטאויות אחרות עולות לכדי עבירה משמעתית, מכיוון שאינן מבטאות אמירה תורנית-הלכתית: התבטאויות שבהן איומים, הסתה, לשון הרע והתבטאויות בגנות אוכלוסיות שלמות; התבטאויות פוליטיות המביעות תמיכה במפלגות ופוליטיקאים; וביקורת בוטה על מוסדות המדינה ופועלם.

באופן צפוי, פסק הדין חולל סערה גדולה. ח"כ בצלאל סמוטריץ' טען כי שופטי בג"ץ "סותמים את הפה ומהלכים אימים על הרבנים", ולמעלה מ-150 רבני ערים וראשי ישיבות, חתמו על מכתב תמיכה ברב אליהו, הנתלה שוב במסורת ישראל: "זכותו וחובתו של כל רב בישראל לומר את דעתו התורנית-הלכתית ללא מורא וללא משוא פנים. כך דרכה של תורה, כך נהגו רבני ישראל בכל הדורות". האמת היא, שקשה לתלות את הדברים בבג"ץ. מי שעיצב את תפקידי הרבנים כבעלי אופי פקידותי, ואף קבע להם מסגרת ברורה של דין משמעתי שאינה קיימת לנבחרי ציבור, הוא לא בית המשפט אלא המחוקק. הדברים אמורים במיוחד כלפי הרבנים המכהנים שאינם רבני ערים, הנבחרים לתפקידם בהליך מכרזי ומוגדרים כפקידים לכל דבר ועניין, ומעמדם זהה מבחינה מנהלית לזה של עובדי המועצות הדתיות והרשויות המקומיות. באופן מעניין, התפיסה המבוטאת בפסק הדין דווקא תואמת את המאבק שמוביל הציבור הימני והדתי למען כפיפות הדרג הפקידותי לדרג הפוליטי וכנגד "שלטון הפקידים". השופט שטיין בעצמו הבהיר כי חופש הביטוי של הרבנים מוגבל רק בשל מעמדם כעובדי ציבור, שהרי "עובד ציבור שאיננו מרוצה מהמגבלות אשר חלות על חופש הביטוי שלו, לא חייב לומר נואש. בידו הברירה: הוא תמיד יכול להתפטר מתפקידו". לכן, לא מפתיע שאפילו הכתב המשפטי של מקור ראשון, יהודה יפרח, קבע כי פסק הדין הוא "סביר בהחלט".

הדברים המתוארים עד כאן מלמדים על התנגשות חזיתית בלתי נמנעת בין תפיסת הרבנות המקובלת ביהדות ובין מעמדה במדינה. גם אם מכירים בכך שבהיסטוריה היהודית היו ניסיונות של פרנסי קהילות לצמצם את גבולות ההתערבות של הרבנים ואף לפקח על עבודתם, ברור שהאתוס היהודי המסורתי הרואה את הרב כ"מרא דאתרא" (אדון המקום) אינו תואם את האופן שבו החוק, חוזרי המנכ"ל ומערכת המשפט מבקשים לעצב את תפקיד הרבנים. ללא שינוי במבנה מוסד הרבנות המקומית קל לשער שהמתח שבין הרבנים והמדינה עתיד רק להחריף בשנים הקרובות, במיוחד לנוכח העובדה שהמרכז הרפורמי "יושב על הזנב" של הרבנים עובדי המדינה ואוסף התבטאויות שלהם שאינן עולות בקנה אחד עם הנהלים הפסיקה. בחמש השנים האחרונות לבן פנה המרכז אל היועץ המשפטי ואל נציבות שירות המדינה בדרישה להעמיד לדין משמעתי 33 רבנים(!) בשל התבטאויות. בעקבות מהלכים אלו כבר הועמד לדין משמעתי הרב אליקים לבנון, רב המועצה האזורית שומרון, בבית הדין של נציבות שירות המדינה וזכה ל"נזיפה חמורה". הרבנים, ברובם, ממשיכים להתבטא באופן הסותר את גבולות הגזרה שקבע בית המשפט, וגם מסרבים לכל פיקוח חיצוני על היקף עבודתם.

הפיתרון: שידוד מערכות כולל

מכלול הדברים מצביע על מצבה העגום של הרבנות המקומית הממסדית במדינה והתרחקותה מאופייה של הרבנות הקהילתית במסורת היהודית. הכשלים במערך הרבנות מביאים לבזבוז כספי ציבור, לפגיעה באיכות של שירותי הדת, לאמון נמוך מאוד של הציבור ברבנים ולפגיעה כללית במעמד הרבנים במדינת ישראל. נוסף לכך, המבנה הנוכחי של מוסד הרבנות מביא לפיקוח בלתי נסבל מנקודת מבט דתית של גורמים חיצוניים על חופש הביטוי של הרבנים ועל עבודתם השוטפת.

על מנת לפתור את הבעיות הללו, יש לבצע שידוד מערכות כולל במבנה של מוסד הרבנות המקומית. הפתרון שאני מבקש להציע מושתת ברמה העקרונית על הפרדה בין הרבנות ובין האספקה השוטפת של שירותי דת, ועל מעבר ממודל של העסקת רבנים למודל של מימון. תפקיד הרבנות במסורת היהודית כולל אלמנטים רבים ומגונים ובהם הוראת הלכה, דיינות, הרבצת תורה, ובאופן כללי הנהגה רוחנית של הציבור. מה שאנו מכנים כיום בשם פיקוח על שירותי דת (שוחטים, מקוואות, עירוב וכדומה), היה רק חלק אחד – לעתים אף לא מרכזי – בעבודת הרב המקומי. מיסוד הרבנות בתוך המדינה מיקד את משרות הרבנים בהיבט של שירותי הדת, אך במדינה דמוקרטית מודרנית לא ניתן לחבר בין תפקיד זה ובין שאר תפקידי הרבנות, ההולמים יותר מעמד של נבחרי ציבור, וכך נוצר מתח פנימי בין השניים. על מנת לפתור את המתח הזה מוצע להפריד בין תפקיד הרב המקומי הקהילתי ובין אספקת שירותי הדת.
למעשה, במשרות של רבני קהילות, רבני שכונות, רבני יישובים ורבנים וקייסים לעדה האתיופית, אספקת שירותי הדת מלכתחילה כמעט ואינה רלוונטית. בנוגע לרבני ערים ומועצות אזוריות, מוצע שהם לא יהיו ממונים יותר על המועצות הדתיות מבחינה הלכתית, והמועצות ימנו לעצמן מומחים הלכתיים מטעמם לנושאים כמו כשרות או מקוואות. זוהי למעשה המציאות בלא מעט מועצות דתיות כבר כיום, בשל סיבות מקצועיות. לדוגמה, חלק מהמועצות הדתיות מעסיקות רב מומחה לתחום הכשרות – שאינו הרב המקומי – המנהל בפועל את תחום הכשרות. הסיבה לכך, כפי שקבעה גם ועדה ממשלתית שעסקה בענף הכשרות, היא שתיעוש המזון הוביל לכך ש"לעתים מסתבר כי הרב המקומי אינו מתאים, עניינית, לתפקיד מעניק הכשרות. תפקיד זה דורש ידע עדכני נרחב ומעמיק ויכולת יישומית של דיני איסור והיתר, אשר לא תמיד קיימים אצל הרב המקומי".

במקביל למהלך זה מוצע למקד את התקצוב הממשלתי של הרבנות המקומית ברבני קהילות ויישובים, ולעבור ממודל של רבנים המועסקים על ידי גופים ציבוריים למודל של תמיכה על בסיס קריטריונים שוויוניים בקהילות המתאגדות כעמותות וממנות לעצמן רב. במודל זה, הקהילה תבחר את רבניה באופן שהיא תקבע לעצמה ובלא מעורבות ממשלתית, היא תגדיר את תפקיד הרב וחובותיו, ומשך כהונתו ייקבע בחוזה עמה. הרבנים לא יוכפפו לדין משמעתי ולא יהיה פיקוח כלשהו של המדינה והמשרד לשירותי דת על עבודת הרבנים ועל התבטאויותיהם. הפיקוח על הרבנים יהיה באחריות הקהילה הנתמכת בהתאם לחוזה שחתמה עם הרב. הפיקוח של המדינה יהיה על הקהילה בלבד בהתאם לנהלים המקובלים של פיקוח על עמותות נתמכות. במצב זה, גבולות חופש הביטוי של רבנים יהיו כמו של כל אזרח במדינה, ולא יחולו עליהם הגבלות ייחודיות על מעורבות פוליטית ומפלגתית. למעשה, בשנים האחרונות החל המשרד לשירותי דת לממן במודל דומה לזה המוצג פעילות של רבני קהילות, אך היקף התקציב המוקצה לכך הוא קטן מאוד, והוא לא מהווה חלופה לרבנות הממסדית הסטנדרטית.

המצב הנוכחי של הרבנות המקומית הממסדית נוח בעיקר לגורמי השוליים: אלו שמחככים ידיהם בהנאה למראה רבנים העומדים לדין משמעתי, מחד, ואלו שנהנים מלהיות בתפקיד הקורבן התמידי של בג"ץ והרפורמים מאידך. אבל צריך לומר ביושר שמצד האמת המצב הנוכחי רע לכולם: הוא פוגע במעמד הרבנים, יוצר תחושות חשות בקרב חילונים, מזיק לצרכני שירותי הדת ובעיקר מחריף ומעמיק את המתח והשסע בין דת ומדינה לישראל ללא כל צורך. כדי להוביל שינוי לא צריך לחכות לחגיגות המאתיים שנה לרבנות.

פורסם לראשונה במקור ראשון