למרות הכוונות הטובות: היכן נעוץ הפספוס ברפורמת הכשרות?

רפורמת הכשרות, המבטלת את מונופול הרבנים המקומיים ופותחת את שוק הכשרות לתחרות, היא מהלך מבורך, שעתיד לייצר מספר מצומצם של גופי כשרות חזקים ואמינים, ולשפר את איכות ההשגחה. אבל קשה להתעלם מהפספוס המשמעותי שקיים ברפורמה: במקום להביא לצמצום המאבק בין הרבנים ובתי המשפט, היא עשויה להביא דווקא להחרפת המאבק ולהגברת המתח והקיטוב בין דת ומדינה בישראל

רפורמת הכשרות של השר לשירותי דת מתן כהנא, המבטלת את מונופול הרבנים המקומיים ופותחת את שוק הכשרות לתחרות, היא בעיניי אחד המהלכים המבורכים ביותר בחוק ההסדרים. על אף שניתן להבין את החששות הכנים של רבים בציבור החרדי והדתי מפגיעה של הרפורמה באיכות השגחת הכשרות, אני סבור כי היכרות עם מודל הכשרות האמריקאי יכולה ללמד שיצירת תחרות עתידה לייצר מספר מצומצם של גופי כשרות חזקים ואמינים, ובכך דווקא לשפר את איכות ההשגחה. ולמרות זאת, קשה להתעלם מכך שברפורמה יש פספוס משמעותי: היה לה פוטנציאל להביא לצמצום המאבק בין הרבנים ובתי המשפט, אך ייתכן שהיא תביא דווקא להחרפת המאבק ולהגברת המתח והקיטוב בין דת ומדינה בישראל.

מנקודת המבט הדתית, אחת הרעות החולות במערך הכשרות כיום היא היקף המעורבות של בג"ץ בהחלטות הרבנים. עד היום קבע החוק שהסמכות לתת כשרות מופקדת בידי הרב המקומי הרשמי וכי "במתן תעודת הכשר, יתחשב הרב בדיני כשרות בלבד". לאור זאת, בפסיקות שונות נקבע כי הרבנים המקומיים יחויבו להעניק כשרות לבתי עסק שהם סירבו להעניק להם תעודת כשרות מטעמים דתיים עקרוניים, כדוגמת אולם חתונות שפועלת בו רקדנית בטן, או משחטה המשווקת עופות טרפים בנפרד מעופות כשרים. פסיקות בית המשפט בנושאים אלו עוררו זעם רב בקרב רבנים והכשרות שניתנה בעקבותיהן זכתה לכינוי הגנאי "כשרות בהשגחת הבג"ץ".

ניתן להבין בקלות את כעסם של הרבנים על הפגיעה בחופש הדת שלהם להכריע בסוגיות דתיות כראות עיניהן ועל פי מצפונם, אך הפניית התלונות כלפי בית המשפט אינה במקום. הפקדת הכשרות בידי גופים ציבוריים תוך הפיכת הרבנים לפקידים במנגנון השירותים של המדינה היא שהביאה את המחוקק עצמו להטיל על הרבנים את המגבלות הללו. זאת ועוד, המצב שבו לכל רב מקומי היה מונופול על הכשרות בעירו הביא לכך שמתן לגיטימציה לרבנים לסרב להעניק תעודות כשרות מסיבות שאינן נוגעות לדיני הכשרות היה יוצר אי שוויון מובנה בין עסקים מרשויות שונות. לשם השואה, בג"ץ לא התערב מעולם בהחלטות רבניות הנוגעות לאופי בתי הכנסת כדוגמת גובה המחיצה ואופי טקסי הבר מצוה. הסיבה לכך היא שבתי הכנסת בישראל שייכים לעמותות פרטיות ואינם חלק ממנגנון שירותי הדת הציבורי. שופט בית המשפט העליון לשעבר, אליעזר ריבלין, סיכם יפה את הסיבה להתערבות המשפטית בתחום הכשרות: "אלמלא דין המדינה יכול היה כל רב, על פי מיטב הבנתו ומצפונו, ליתן או לסרב לתת הכשר לדבר מזון... משנפרצה ההפרדה בין דת לדין - משיב חוק המדינה על השאלות מהי תעודת הכשר, אימתי תינתן ואימתי תסורב".

העברת אספקת הכשרות לידי גופים פרטיים הייתה צריכה להיות מלווה במתן חופש פעולה נרחב לגופי הכשרות הפרטיים, תוך קביעת כמה הנחיות כלליות, אך בפועל החוק החדש מכיל 51 (!) עמודים הקובעים מסגרת רגולטורית מורכבת ומסובכת שגופי הכשרות הפרטיים יחויבו לעמוד בה. היועץ המשפטי של ועדת שירותי הדת ציין בעת הדיונים כי החוק הופך את גופי הכשרות הפרטיים לגופים בעלי "סממנים ציבוריים" ומשכך מחיל עליהם נורמות החלות על גופים ציבוריים. בהתאם לכך, החוק קובע כי גוף כשרות פרטי יוכל לשלול או להתלות תעודת כשרות בהסתמך על דיני הכשרות בלבד, והוא קובע מנגנון המאפשר לעסקים לערער לרבנות הראשית בשל סירובו של גוף כשרות פרטי להעניק להם תעודת כשרות, בשל סיבות שאינן מותרות בחוק ובתקנות.

המשמעות של הדברים היא שהכללים שחלו עד היום על רבנים המכהנים בתפקידים רשמיים בלבד, יחולו מעתה גם על גופי הכשרות הפרטיים, ושופטי בג"ץ יקבלו את הסמכות, ואף יהיו מחויבים, להתערב בהחלטותיהם שאינן עולות בקנה אחד עם החוק. כך, במקום להגביר את חופש הדת של הרבנים, החוק החדש רק יצמצם אותו, ללא כל צורך ממשי. הדבר אולי ישרת את קבוצות השוליים הניזונות מהגברת המתח המתמיד בין דת ומדינה, אך עבור הציבור הרחב יהיה בכך רק נזק. אין לנו שום צורך בקרבות מיותרים בין בג"ץ לבד"ץ.

פורסם לראשונה בערוץ 7