חיפושים בשטחים - עיניים עצומות לרווחה

בעקבות דחיית בג"ץ את עתירת התושבים הפלסטינים, שהוגשה על ידי "יש דין" ו"עמותת רופאים למען זכויות אדם", נגד ההסדרה המשפטית של חיפושים בבתי פלסטינים ביהודה ושומרון

Flash 90

שלושה היבטים בהחלטה זו מטרידים במיוחד. הראשון נוגע למשפט הבינלאומי. השני, לביטחון והשלישי לזכות לשוויון או לאפליה.

בג"ץ מיהר לנער את חוצנו מהטענה המרכזית של העותרים, לפיה הצו בדבר הוראות ביטחון (סעיף 67) המסמיך לקיים חיפושים, בנוסחו ובהסדר שבו, נוגד את המשפט הבינלאומי. נוסח הצו מעניק סמכות חיפוש לכל קצין או חייל שיוסמך על ידיו להיכנס לכל מקום, בכול עת, ולחפש בו ובאדם הנמצא בו, "שעלול להיות טעם לחשוד כי משתמשים בהם או השתמשו בהם לכל מטרה, הנוגעת בשלום הציבור.. בקיום הסדר הציבורי ...".
זאת, לעומת הנורמה המקובלת במשפט העמים ובמשפט הבינלאומי המתנה, בין היתר, חיפוש ככלל בצו שיפוטי, ומייחדת את החיפוש ללא צו למקרים דחופים וחריגים. הסמכות לפי הצו להורות על חיפוש היא כה רחבה, כה עמומה, עד שלמעשה אין היא מוגבלת ואין היא תוחמת גבול ברור שאותו אין לעבור. כך ניתן אור ירוק לחיפושים שרירותיים, ופרסומים שונים מלמדים כי הסמכות לא נותרה אות מתה, נעשה בה שימוש רחב והפעלתה גורמת נזקים נפשיים קשים למי שחווים חיפושים כאלה.

הבית הוא מבצרו של האדם (אפילו הוא פלסטיני) וקן משפחתו, והוא מעוז הפרטיות שלו. אם סמכויות החיפוש מסלקות למעשה את קירות הבית, זו פגיעה עמוקה וקשה בפרטיות ובכבוד האדם. הנפגעים אינם רק מי שהם יעדים לחיפושים. נפגעים גם בתחושת הביטחון והשלווה שלהם כל מי שנידונים להיות חשופים לאפשרות זו, וללא יכולת להתגונן מפניה. אמנת ג'נבה מחייבת להתייחס לתושבים מוגנים בכל הנסיבות ביחס של דרך ארץ לגופם, לכבודם לזכויותיהם המשפחתיות ומחייבת שהיחס כלפיהם יהיה תמיד אנושי. ברור שחיפושים שרירותיים בבתים ובאנשים סותרים מיניה וביה הוראה זו של המשפט הבינלאומי.

גם הקלף המנצח של צורכי הביטחון אינו יכול להועיל כאן. חוסר המידתיות של ההסדרה זועק, שכן הצו אינו מוגבל כלל להתמודדות בטרור; והא ראיה שבהוראות פנימיות של הצבא הוגדרה הסמכות באופן מוגבל יותר וצר יותר. ללמדנו שצורכי הביטחון ימולאו גם על ידי סמכות בהיקף מוגבל יותר. אלא אם מזהים את הביטחון עם משטר של דיכוי והפחדה, שתכליתו להוכיח מי "בעל הבית" ושכוחו של "בעל הבית" הוא בלתי מוגבל.

לא ברור גם מדוע מתנגד הצבא להסדר המחייב צו שיפוטי בכפוף לצורכי ביטחון דחופים שמאפשרים חיפוש גם בלעדיו. אלא אם הצבא מבין שלא יוכל לקבל צו שיפוטי לחלק מהחיפושים דווקא משום שאין להם הצדקה עניינית של מאבק בטרור. היה זה השופט אדמונד לוי שהתנה את לגיטימיות התכלית של שמירה על הביטחון, בכך שההסדר שנועד להגשים אותה מותיר מרחב של נשימה לזכויות האדם. בכך נכשל ההסדר בנושא החיפושים. ניתן רק לתהות כיצד טחו עיני השופטים מראות את מה שהיה ברור וגלוי לעיניהם אלא אם הן עצומות לרווחה. זהו המשך של מדיניות ישראל בשטחים המתאפיינת ביחס דו -פרצופי וסתירתי כלפי המשפט הבינלאומי. ככל שרק ניתן מסתמכת ישראל על הכוחות והסמכויות שהמשפט הבינלאומי מעניק למפקד הצבאי של שטח בתפיסה לוחמתית, ומצד שני היא מצפצפת על המגבלות שהמשפט הבינלאומי מטיל על המפקד הצבאי. השיטה הזו מאפשרת לישראל לעשות דין לעצמה, ולהפר את המשפט הבינלאומי באופן בוטה ומובהק, שיטתי ויסודי, תוך שהיא עושה כל מה שביכולתה המדינית כדי לשנות את המצב בשטחים לטובת המתנחלים והאינטרסים של מדינת ישראל (כפי שהם מוגדרים על ידי ממשלות ישראל) ונגד הפלסטינים כיחידים וכקולקטיב, בניגוד גמור למשפט הבינלאומי. התמשכות השליטה בשטחים, זניחת העמדת הפנים בדבר שליטה זמנית לקראת הסדר דו-צדדי, הנצחת המצב הקיים תוך העמקת והרחבת השינוי כפי שתואר לעיל ופזילה לעבר הזדמנויות לסיפוח -מחמירים מאד את הפרת המשפט הבינלאומי.

חוזרים כאן גם, כמו בסוגיה של הריסת הבתים (מן ההיבט הזה), קוצר הראות או הראייה החד כיוונית בסוגיית הביטחון. רק היתרון הביטחוני שבעריכת חיפושים בבתים מובא בחשבון, כלומר צד התועלת, ואילו הצד השני- צד הנזק זוכה להתעלמות גמורה. ההשפעה של הפגיעות הקשות הללו בפרטיות ובכבודם האנושי של המתגוררים בבתים, יצירת רגשי עוינות ואיבה העלולים לתדלק מעשים הפוגעים בביטחון אינה נזכרת כלל, כאילו אינה קיימת. זהו משגה יסודי בהחלטות של מדיניות ובביקורת שיפוטית עליהן. גם כאן קשה שלא לראות את עצימת העיניים המכוונת- אין רואים מה שאין רוצים לראות. אין רוצים לראות מה שחובה לראות כדי לנהל מדיניות ביטחון מאוזנת, שמתייחסת אל הפלסטינים כאל בני אדם, לא בני שטן.

ההיבט היותר חדש והיותר מפתיע לרעה בפסק הדין הוא התשובה של בית המשפט לטענה כי ההסדר הקיים מפלה לרעה את התושבים הפלסטינים בהשוואה לתושבים היהודים בשטחים, שעליהם חל הדין הישראלי בנושא החיפושים (כמו בנושאים אחרים). דין זה מגן על פרטיותם וכבודם הרבה יותר מן "ההגנה" על זכויות אלה של הפלסטינים. המשמעות של ההבדל הזה היא גם כפירה גלויה ובוטה בשוויון בפני החוק, כנדבך הכרחי של שלטון החוק בשטחים המוחזקים. פורעי חוק יהודים (שנוהגים לכנות אותם בכינויים מיטיבים ומכבסים שונים) זוכים להגנה עודפת בהשוואה לפורעי חוק פלסטינים (שרק להם יפה התואר טרוריסטים). היבט זה אינו זוכה כלל לאזכור. גם בו מתבוננות עיניים פקוחות שאינן רואות. בית המשפט אינו מהסס להנחית מהלומת מוות על הטענה הזו, בדבר אפליה המחללת את שלטון החוק: לא היה שוויון בין שתי הקבוצות האלה, אין שוויון ביניהן ולא יהיה שוויון ביניהן. מעצם מעמדם, נהנים התושבים היהודים מעליונות, זו מוסכמת יסוד שאין מהרהרין בה ואין מערערין עליה, ואין לחסום שור בדישו. מדובר בשני יקומים שונים, שהאחד אינו נוגע בשני, ולא בבני אדם החיים על אותו תא שטח. אם צריך היה טעם חזק לצדקת הכלל של המשפט הבינלאומי האוסר על המעצמה התופסת ליישב את תושביה בשטח המצוי תחת תפיסה צבאית- הרי הוא לפנינו. אם צריך ראיה לכך שהמצב בשטחים אינו בר-קיימה, הרי היא לנגד עינינו – הרואות, כך יש לקוות.

פסק הדין הזה רושם נקודת שפל נוספת בפיקוח הכושל של בג"ץ על הנעשה בשטחים. הפיקוח הזה הוא מתנת זהב למפעל ההתנחלות ולהמשך שליטתה של ישראל בשטחים ובתושבים הפלסטינים, שכן הוא מעניק למהלכיה של ישראל לגיטימציה יקרה מפז. התמורה הייתה צריכה להיות פיקוח שיפוטי של ממש, לאו דווקא "גיבורי", אבל כזה הרואה בפלסטינים לא רק סיכון ביטחוני אלא גם בני אדם. אלא שבג"ץ נכשל בכך, פעם אחר פעם, וגם הפעם.