הארכת שירות החובה חושפת את חוסר התכנון לטווח הארוך

עלות הארכת שירות החובה לגברים משלושים חודשים לשלושים ושניים עלולה להיות פגיעה קלה תקציבית בכנף בתקופת מחסור, 'רק' כ-2.8 מיליארד שקל בשנה. מה שמטריד יותר במהלך הוא התמונה העגומה המצטיירת לגבי תהליכי התכנון וקבלת ההחלטות הלקויים בנושא ביטחוני חיוני, בעל השלכות כלכליות וחברתיות, הנוגע כמעט לכל בית בישראל

בניגוד להמלצות קודמות וללא כל דיון ציבורי, ביטול קיצור השירות עתיד לעלות לאישור הממשלה בתחילת השבוע (א'). לאחרונה פורסם כי שר הביטחון ושר האוצר הגיעו להסכמה על הארכה מחדש של שירות החובה לגברים משלושים חודשים לשלושים ושניים חודשים למשך שלוש השנים הקרובות. הארכת השירות תחול גם רטרואקטיבית על מי שכבר התגייס מיולי 2020, כאשר בצה"ל טוענים שעדכנו מראש את המתגייסים שקיימת אפשרות שהחוק יתוקן והם יחויבו בתקופת שירות ארוכה יותר. העלות, אגב, עלולה להיות פגיעה קלה תקציבית בכנף בתקופת מחסור, 'רק' כ-2.8 מיליארד שקל בשנה.

אפשר וראוי לתהות על לגיטימיות ההודעה. מרגע הכניסה לבקו"ם, המתגייסים הטריים הופכים ל'רכוש' צה"לי, נשללת במידה רבה חירותם, ולכל הפחות ראוי היה ליידע את אוכלוסיית המתגייסים המידלדלת מראש בדבר משך הגיוס. מה גם שההודעה של צה"ל למתגייסים מסיגה את גבולו של המחוקק, שרק לו נתונה הסמכות לקבוע את אורך השירות.

ואולם, מה שמטריד יותר במהלך הוא התמונה העגומה המצטיירת לגבי תהליכי התכנון וקבלת ההחלטות הלקויים בנושא ביטחוני חיוני, ובעל השלכות כלכליות וחברתיות, הנוגע כמעט לכל בית בישראל.

שלוש ועדות שונות אשר ישבו על המדוכה בחמש עשרה השנים האחרונות- ועדת בן בסט, ועדת ברודט וועדת לוקר - המליצו על קיצור שירות החובה של גברים לשנתיים, מהלך שצפוי לחסוך למשק  מיליארדי שקלים בשנה. על מנת להתמודד עם הצורך של צה"ל בתקופות שירות ארוכות יותר בתפקידי לחימה ותפקידים מסוימים אחרים, הציעו אותן וועדות לתקצב את צה"ל על מנת לתגמל באופן הוגן את אותם חיילי חובה שיידרשו לתקופות שירות ארוכות יותר, כלומר, שירות דיפרנציאלי. וזה לא שלא היה לצה"ל שהות ובטח גם תקציב - שרק הולך ותופח - כדי להיערך. כבר בשנת 2016 נקבע כי קיצור השירות ייכנס לתוקף בקיץ אשתקד.

צה"ל מצדו טוען כי בחן עוד ב-2019 את השלכות קיצור השירות הקודם, משלושים ושישה חודשים לשלושים שניים חודשים, ומצא כי נפגעה מצבת הלוחמים וחיילים בתפקידים חיוניים אחרים ונפגעה כשירותו. גם אם נבחן ברצינות את טענת משרד הביטחון כי מערכות הבחירות החוזרות ונשנות מנעו דיון בנושא בממשלה, הראי שפניית הפרסה תוך התעלמות  מהמלצות הועדות ללא הינד עפעף, מבטאות זלזול של מי שיודע שהכוח מצוי אצלו. כל זאת, בשעה שההבטחות להעלות את התגמול למשרתים, וכל שכן ללוחמים, נעלמו כלא היו מסדר היום.  

וצריך לומר בבירור – לא רק אורך השירות הוא נושא העומד לדיון כיום. אי אפשר לדון בקיצור השירות או מעבר לשירות דיפרנציאלי מבלי לקיים דיון עמוק, אחראי וענייני במודל השירות כולו. זוהי אמת הברורה לכל מי שמכיר את הנתונים על מחזורי הגיוס הצפויים לגדול באופן משמעותי עקב הגידול הדמוגרפי, על אחוז הולך וגדל של לא מתגייסים, על פערים סוציואקונומיים בין המשרתים ביחידות ובתפקידים שונים, על החלטות שמרחיקות את צה"ל בפועל מאתוס צבא העם של שירות אחיד ומאחד וכמו ההחלטה על קיצור השירות – מתקבלות ללא דיון ציבורי ובלא שהצבא נדרש לנמק ולהצדיקן.

בניגוד לתפיסה לפיה החלופה היחידה למצב הקיים היא ויתור מוחלט על שירות חובה, קיימות חלופות רבות למודל השירות הנוכחי. חלופות שעשויות לתת מענה לצורכי הביטחון, לצורכי המשק וגם לצורך בשוויון בנטל השירות. כך, למשל, ניתן לשקול מודל של שירות סלקטיבי, לפיו באופן שקוף ולפי קריטריונים ענייניים יגויס רק אחוז מסוים ממחזור הגיוס, לפי צורכי הצבא ותוך תגמול הוגן של המתגייסים על תרומתם לכלל. במסמך המבוסס על דיונים שערכנו במכון הישראלי לדמוקרטיה ואשר יתפרסם בקרוב מצאנו לפחות שמונה חלופות למודל השירות הקיים, לכל אחת יתרונות וחסרונות.

לוהט ככל שיהיה תפוח האדמה הזה, אסור שההחלטות בנוגע אליו יתקבלו באופן המזכיר את סאגת אורך השירות. גם אם המציאות מצדיקה שירות חובה ארוך, ונטל כבד יותר על אוכלוסיית המתגייסים היורדת, המינימום המתבקש הוא שינהגו בעניין בכבוד הראוי. מדובר בעניין חשוב מכדי להשאירו לדיון פנימי בצה"ל או לסיכום בארבע עיניים בין שר האוצר לשר הביטחון.