בג"ץ מעביר את ההכרעה בענין חקירת פרשת הצוללות לזירה הציבורית והפוליטית

תוצאת פסק הדין היא שאין חובה למנות ועדת חקירה ואין חובה להורות על חקירה משטרתית. זוהי תוצאה בלתי סבירה

Flash 90

בג"ץ דחה את העתירות נגד החלטת הממשלה בפועל שלא למנות ועדת חקירה בפרשת כלי השיט ונגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא לפתוח בחקירה בפרשת המניות וכלי השיט.

נפתח בפרשת ההימנעות ממינוי ועדת חקירה. יש דרכים שונות לקרוא פסק דין. אחת מהן היא קריאה משפטנית צרה והאחרת היא רחבה יותר, ציבורית-ערכית. בקריאה מהסוג השני פסק הדין הוא נאום מרשים ומשכנע לטובת הקמת ועדת חקירה כזו. נאמר בו על ידי השופט עמית (מי שכתב את פסק הדין העיקרי) כי התמונה הלכאורית היא שלא נערכה עבודת מטה מסודרת והתקבלו החלטות שמנוגדות לעמדתם של צה"ל ומשרד הביטחון. בשים לב להשלכות העצומות וארוכות הטווח, הן התקציביות והן הביטחוניות, של  החלטות הרכש שהתקבלו , "דומה שכל מי שביטחון ישראל קרוב לליבו יבקש לבדוק ביסודיות את תהליך קבלת ההחלטות..." הוא מדמה את מה שהתרחש בנושא הצוללות וכלי השיט להחלטת המל"ל לרכוש טייסת אף-15 מבלי להתייעץ עם חיל האוויר, הרמטכ"ל ומשרד הביטחון- תרחיש שהוא בבחינת ה"לא יעלה על הדעת".

השופט עמית מוסיף ומונה שורה של תמיהות שלא מצא להן תשובה בחומר שלפניו, לרבות העובדה שראש הממשלה הסתיר מכל הגורמים שמתחתיו את הסכמתו לגרמניה למכור צוללות למצרים.

אכן, דברים כדורבנות, הראויים מאד לא רק להישמע אלא להשפיע על הממשלה החדשה, ממשלת השינוי, לקבל את ההחלטה היחידה הבאה בחשבון- להקים ועדת חקירה ממלכתית. הימנעות מכך כמוה כנהיגה בעיניים עצומות, לפי דימויו האלמותי של הנשיא המנוח של בית המשפט העליון, מאיר שמגר. מן הבחינה הזו, לא היו העתירות ברכה לבטלה אלא מאמץ שהניב הישג מסוים, כאמור, בראיה רחבה, ערכית-ציבורית.

בית המשפט נמנע מלחייב את הממשלה לעשות כן בהסתמך על פסיקה קודמת של הימנעות עקבית של בית המשפט מהתערבות  ועל כך שאין תקדים להתערבות כזו.  מצער שבית המשפט בחר להתמקד ביציבות ההלכה כאילו היא חזות הכול, ולא בחן לעומק את שאלת אמיתותה או צדקתה.

שלושה שיקולים מכריעים את הכף לטובת התערבות שיפוטית במקרים בהם החלטת הממשלה שלא להקים ועדת חקירה ממלכתית היא בלתי סבירה בעליל, כמו במקרה הזה:

ראשית, ברוב המקרים, וכך גם כאן, החלטת הממשלה נוגעת לה עצמה, כלומר היא מבקשת למלט את עצמה מאחריות להתנהלות בלתי תקינה או נפשעת. הרי, בניגוד לעיקרי הצדק הטבעי הממשלה דנה בהקשר זה בעניינה שלה. העובדה שהמחוקק העניק לה את הסמכות, אינה מבטלת, אינה מעלימה ואף אינה מפחיתה את הבעייתיות היסודית שבכך. הסמכות היא של הממשלה, אולם היא מחייבת ביקורת שיפוטית ממשית, לא ערטילאית (כזו  שהיא בבחינת "רואים אותה אך אין משתמשים בה").

שנית, בשאלת התקיימותו או אי התקיימותו של אינטרס ציבורי המחייב הקמת ועדת חקירה, הכשירות של בית המשפט לדון ולהכריע בכך אינה נופלת מזו של הממשלה. כאשר לזכותו של בית המשפט עומדת העובדה שהוא דן בניקיון דעת מבלי שאיזה אינטרס שלו-עצמו מעורב בדבר. ובנוסף, ראייתו של בית המשפט את האינטרס הציבורי היא ממלכתית (נקייה משיקולים פוליטיים) יותר וארוכת טווח יותר.

שלישית, התוצאה של אי מינוי ועדת חקירה פוגעת קשות באינטרס הציבורי וביכולת למשול באופן תבוני וענייני. כאשר מדובר בקודש הקודשים של הביטחון- על אחת כמה וכמה. בנוסף, פגיעתה רעה גם באמון הציבור בשלטון.  כאשר אין מבררים עניינים שיש להם חשיבות ציבורית מן המעלה הראשונה, נמנע מציבור האזרחיות והאזרחים מידע חשוב וחיוני לצורך הכרעה מושכלת שלהם בבחירות. מצער הדבר שבית המשפט עשה לעצמו חיים קלים בסוגיה כבדת משקל זו והסתפק ביציבות ההלכה כאילו אין אמת בעולם המשפט.

אשר להימנעות בית המשפט להורות ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה משטרתית - בפסק דינו של השופט עמית ניתן למצוא סימוכין לכך שהיה חשד סביר שהצדיק פתיחה בחקירה. אם לא היה חשד כזה (לפחות במשמעות מקובלת של מושג זה), לא היה בעתירות כדי להדיר שינה מעיניו של השופט עמית – כפי שהוא מתאר. חשד בעלמא אינו יכול להביא לחוסר שקט כזה ולהתחבטות כה קשה. יוצא מפסק הדין כי כדי שיתקיים חשד סביר נדרש שהנקודות המחברות בין חלקיו השונים של הפאזל יתייצבו מעצמן על הדף, מבלי שייעזרו בהשערה או בתזה מפלילה אפשרית. זהו רף בלתי מציאותי וגבוה מדי לשם פתיחה בחקירה. מקומו של רף מעין זה הוא בשלב שבו מסתיימת חקירה, אך לא בשלב שקודם לפתיחתה. ניתן להעריך שבדיקה תגלה שאין ספור חקירות נפתחו בעבר על בסיס ראייתי פחות מזה שנדרש בפסק הדין, וכך יהיה כנראה גם בעתיד.

התוצאה המעשית של פסק הדין היא, אם כך, הערמת קושי משמעותי על חקירת ראש ממשלה ובכירים נוספים. עקב כך יפגעו השוויון בפני החוק והמאבק בשחיתות השלטונית. מבחינה זו, יש לפסק הדין הזה- השלכה מזיקה ביותר. ראוי לשקול בעקבות פסק הדין הזה ופסקי דין שקדמו לו, אם יש בכלל טעם לעתור לבית המשפט נגד החלטות של היועץ המשפטי לממשלה בתחום אכיפת (או אי אכיפת) החוק הפלילי.