אופוזיציה שהתחפשה לקואליציה - תרופה נגד פופוליזם?

בחינה של החלקים המרכיבים את הקואליציה החדשה מגלה כי הרכבה דומה לזה שבאופן מסורתי מאפיין אופוזיציה בישראל – משני קצוות המפה הפוליטית. באופן פרדוקסלי, ניסיונם של מנהיגים פופוליסטיים לקטב ולפלג מוביל כעת לתוצאה ההפוכה של איחוד המתנגדים להם

צילום: אריאל זנדברג

ממשלה או אופוזיציה? בחינה של החלקים המרכיבים את הקואליציה החדשה מגלה כי הרכבה דומה לזה שבאופן מסורתי מאפיין אופוזיציה בישראל – משני קצוות המפה הפוליטית: אביגדור "בלי נאמנות אין אזרחות" ליברמן לצד מנסור עבאס, נפתלי בנט עוד עם שאריות ניחוח הפשיזם מקמפיין הבחירות לכנסת ה-21 לצד ניצן הורביץ ועוד צירופים בלתי אפשריים לכאורה. הפוליטיקה הישראלית הוכיחה הפעם מעל לכל ספק כי פוליטיקה היא אומנות הבלתי אפשרי.

עוד מימי בן גוריון, הכלל הלא כתוב היה "בלי חירות ובלי מק"י", כלומר בלי מפלגות שמאל או ימין קיצוניות, ואכן רוב הקואליציות הורכבו ממפלגות שניתן למקם במרכז המפה הפוליטית, עם כמה שותפות מתונות מימין ומשמאל. אמנם היו דברים מעולם – כאשר מר"צ ישבה עם המפד"ל בממשלת רבין, וגם העבודה ישבה עם רחבעם זאבי בממשלת שרון הראשונה, אבל אופוזיציה שמתחפשת לקואליציה – את זה עוד לא ראינו כאן.

ישראל היא לא המדינה היחידה שבה נדרש איחוד של מפלגות שלא היו חולמות לשתף פעולה, ועושות זאת רק כנגד מנהיג פופוליסטי החותר תחת הדמוקרטיה. בהונגריה, לקראת הבחירות שאמורות להתקיים ב-2022 התאחדו שש מפלגות אופוזיציה, המציגות מועמדים מטעמן בכל אחד מהמחוזות וכן מועמד\ת לראשות הממשלה שיבחר בפריימריז על ידי חברי כל המפלגות. בניסיון למנוע מוויקטור אורבן לזכות בכהונה רביעית רצופה מתמודדים שישה מנהיגי מפלגות התמודדות מוקדמת כדי לרוץ כגוש אחד תחת מועמד\ת אחד\ת.   

האם אנו עדים לתחילתו של גל הנגד למנהיגים הפופוליסטיים שהתחזקו בעשור האחרון? מוקדם להספיד מנהיגים רבי עוצמה כאלה, אך נראה כי המדיניות שבה נקטו, של הרס שיטתי ומתמשך של מוסדות ועקרונות הדמוקרטיה כביכול בשם העם, איבדה את קסמה. הדריסה של החברה האזרחית על ידי אורבן, המתקפה של נתניהו על גורמי אכיפת החוק - כל אלה היו לחרב פיפיות.

במקרה של נתניהו, בולטת העובדה שהחתירה שלו תחת הדמוקרטיה הייתה בסופו של דבר חתירה תחת עצמו: השינוי של חוק יסוד הממשלה והמצאת ראש הממשלה החליפי – הם שהכשירו את הקרקע לשותפות לפיד-בנט, שספק אם היו מעזים לחולל כזה שינוי משטרי יסודי על דעת עצמם.  יותר מכל, הייתה זו הדבקות הקנאית שלו בהתקפה חזיתית על מוסדות אכיפת בחוק שהפכה אותו למוקצה פוליטית. למזלם של מתנגדיו הוא לא נקט בגישת "יש שופטים בירושלים", כי אז גם מי שהבטיח שלא ישב איתו, היה מתרצה. אבל ככל הנראה זוהי חולשתם של מנהיגים פופוליסטיים – הם ממשיכים להסניף את אדי השטנה והטינה גם כשהאחרים כבר נגמלו מהם, בין השאר, משום שהם מקיפים את עצמם באומרי הן ומלחכי פנכה, שלא מעזים לרמוז להם שמדיניות ההרס, הביזוי והשיסוי, שהתמכרו אליה, כבר לא עובדת.

באופן פרדוקסלי, ניסיונם של מנהיגים פופוליסטיים לקטב ולפלג מוביל כעת לתוצאה ההפוכה של איחוד המתנגדים להם. וכידוע, ההתנגדות לאחר היא הדבק המחבר הטוב ביותר, כפי שפרויד הראה בפסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני.

אולם הדבק הזה לא יכול להחזיק לאורך זמן. על מנת שהאופוזיציות שהתחפשו לקואליציות ישרדו, הן זקוקות למכנה משותף קונסטרוקטיבי. המכנה המשותף הטבעי ביותר והמתבקש, בפרט לאחר משבר הקורונה, הוא שיקום וביסוס האמון של האזרחים במדינה הדמוקרטית. האמון העומד בבסיס הציות של האזרחים לחוק, ומעודד השתתפות פוליטית המעניקה לגיטימציה לשלטון. הביטחון של האזרחים ביכולת של מנהיגיו לנווט את המדיניות בתקופות משבר התערער, שעה שהאנטומיה של תהליכי קבלת ההחלטות נחשפה בעליבותה בפני כל הציבור במשבר הקורונה, ובישראל, גם במהומות שפרצו בחודש מאי 2021.

על אף כל מגרעותיה, שנחשפו גם בעזרתם של המנהיגים הפופוליסטיים, הדמוקרטיה נותרה הדרך הטובה ביותר להתנהל בחברות מגוונות ומשוסעות לעומק. הדמוקרטיה מאפשרת לתעל את הקונפליקטים לזירה הפוליטית במקום לרחובות. הדמוקרטיה, כפי שניסח זאת הפילוסוף הפוליטי ירון אזרחי, כוחה בכך שהיא מאפשרת לכל קבוצה לחלום, אך אינה מאפשרת לאף אחת להגשים את החלום במלואו. הקואליציה הזו היא ההזדמנות של הפוליטיקאים להוכיח שהם יכולים לחלום על שינוי, אך גם יודעים להפוך אותו למציאות.