כשר אבל מסריח

הגיע הזמן שנפסיק להאמין להפחדות בדבר הכאוס שיוליד ביטול מעמדה המונופוליסטי של הרבנות הראשית בתחום הכשרות. הציבור החרדי, שבלאו הכי מסתמך על גופי כשרות פרטיים בלבד, צריך להיות הראשון להכיר בכך. העם היהודי אכל כשר עוד לפני שקמו הרבנות הראשית והמשרד לשירותי דת, ויוכל לעשות זאת היטב גם ללא המונופול שלהן

Flash 90

אחד הנושאים המפתיעים שהוזכרו בטיוטת ההסכם שהתגבש ערב מבצע 'שומר החומות' בין נפתלי בנט ויאיר לפיד, הוא הסדרה מחודשת של מערך הכשרות, דבר שלא נעשה בישראל כמעט מאז הקמתה. ככל שפורסם באמצעי התקשורת השונים, המסמך לא פירט מהו המודל שיקודם. ההצעות העומדות על הפרק בנושא זה הן רבות ומגוונות, ולכן כדאי שלא להסתפק בהצהרה כללית על רפורמה היפותטית, אלא לבחון את הנושא לעומק ולראות מהו המודל המתאים לישראל.  

נתחיל בידוע ובמובן מאליו. אין זה סוד שמערך הכשרות בישראל איננו מתפקד. כפי שעולה ממחקר שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה, כמו גם מסדרה של דוחות שערכו מבקר המדינה ומבקרי רשויות מקומיות מהשנים האחרונות, ישנם לא מעט כשלים במערך הכשרות – החל במשגיחים שאינם נוכחים בבתי העסק בהתאם להיקף השעות הנדרש מהם, דרך רמה נמוכה של שקיפות וכלה בהיעדר הכשרה מקצועית של רבים מן הרבנים והמשגיחים. ישנן גם לא מעט דוגמאות למקרים בהם רבנים מקומיים וראשי מועצות דתיות השתמשו בסמכויותיהם בתחום הכשרות לקידום אינטרסים אישיים או פוליטיים, מקצתם אף הגיעו לכדי חקירה פלילית, העמדה לדין ואף הרשעה. גם השופט נעם סולברג כתב בפסק דין גיני משנת 2015 כי "בתוך עמי אנוכי יושב. אין אני צריך לדוח מבקר המדינה כדי לדעת עד כמה גדול הקלקול במערך הכשרות הקיים".

חשוב להבין - במצב החוקי הנוכחי, לא ניתן לספק שירותי כשרות פרטיים ללא הסכמתה של הרבנות הראשית וקבלת כשרות ממועצה דתית, כך שלמעשה מערך הכשרות פועל כמונופול של ממש. אמנם, הוקם מערך הכשרות של צהר על בסיס פסיקת בג"ץ משנת 2017, שנתנה אפשרות לבתי עסק להציג הודעה בדבר הסטנדרטים של הכשרות שעליהם הם שומרים, מבלי להזכיר את העובדה שיש להם תעודה או אישור מגוף חיצוני המפקח עליהם, אך המורכבות החוקית לא מאפשרת לצהר להתחרות ברבנות, ומקשה על המערך ליצור שיתופי פעולה עם מלונות וגופים העובדים באופן קבוע עם גופים ממלכתיים.

המציאות הזו מביאה לפגיעה כפולה בצרכן הישראלי: ראשית, הציבור הדתי והמסורתי המעוניין בשמירה על הלכות הכשרות, לא מקבל שירות ברמה נאותה ויכול להיות מוכשל באכילת מזון שכשרותו מפוקפקת. שנית, ההתנהלות המונופוליסטית והלא יעילה של מערך הכשרות ודרישותיו מבתי עסק שמבקשים את חותמת הכשרות שלו, מביאות להתייקרות משמעותית במחירי המזון, שמשפיעה על הכיס של כולנו. דוח שהזמין משרד האוצר בשנת 2016 מצא כי חוסר היעילות המובנה במונופול הכשרות מביא להתייקרות של 600 מיליון ש"ח  בשנה (!) במחירי המזון בישראל  

מדוע מנסה הרבנות הראשית למנוע מתן כשרות על ידי גופים פרטיים?

כשהונחה סוגיה זו בשנת 2015 על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה במסגרת עתירה לבג"ץ, תירצו זאת הרבנים הראשיים בכך שהדבר יביא ל"פגיעה אנושה בשומרי הכשרות" ו"הטעייה חמורה של הצרכנים". אפילו ח"כ לשעבר אלי בן דהן מהבית היהודי העלה חשש מ"כאוס מוחלט במערך הכשרות ונזק בלתי הפיך לשומרי הכשרות בישראל".

אך מסתבר שאין כל ממש בטענות האפוקליפטיות הללו: פרופ' טימותי ליטון מבית הספר למשפטים מאוניברסיטת אלבני שבניו-יורק, פרסם בשנת 2013 ספר מקיף על מערך הכשרות בארצות הברית, שבו הציג את המודל המעניין שנוצר במדינה זו: קבלת סטנדרטים גבוהים של כשרות תוך שיתוף פעולה בין גופי הכשרות, פיקוח הדדי ביניהם ושקיפות גבוהה. מסתבר שבארצות הברית, מערך הכשרות דווקא מצליח לתפקד באופן מיטבי בלי שום רגולטור. אמנם לאור הרגלי הצרכנים המורגלים בסטנדרט אחיד ואורתודוקסי, יש להיזהר מליישם בה את המודל האמריקאי ללא הדרגתיות, אך נראה שהוא מציב לנו את הכיוון הראוי והנכון להפרטת מערך הכשרות: אי מעורבותה של המדינה במתן כשרות או בקביעת סטנדרט הכשרות. תפקידה יתמצה ברישוי מינהלי ופיקוח על שקיפות והונאה בכשרות, בשעה שאת הכשרות יעניקו גורמים פרטיים שקיבלו רישיון לשם כך.

הגיע הזמן שנפסיק להאמין להפחדות בדבר הכאוס שיוליד ביטול מעמדה המונופוליסטי של הרבנות הראשית בתחום הכשרות. הציבור החרדי, שבלאו הכי מסתמך על גופי כשרות פרטיים בלבד, צריך להיות הראשון להכיר בכך. העם היהודי אכל כשר עוד לפני שקמו הרבנות הראשית והמשרד לשירותי דת, ויוכל לעשות זאת היטב גם ללא המונופול שלהן. לפיכך, על כל ממשלה שתקום להסכים על מתווה שיפתח את שוק הכשרות לתחרות, וייטיב עם כלל החברה הישראלית.

פורסם לראשונה באתר בשבע.